את חייהם של אברכים אני מכירה היטב ומקרוב. ארבעת אחיי הם אברכים העוסקים בתורה באמת ובתמים, במשך שעות היום ולעתים אף יותר מכך. לעומתם, אני חיה לצד אדם העובד בעבודות כפיים. מהיום שהכרתי אותו ידעתי, כי הוא איננו מסוג האנשים שיושבים ולומדים כל היום, הוא פשוט אדם של עבודה קשה. אני מנסה לחשוב על העבודה של בעלי, שלי, של השכנים היוצאים מדי בוקר בשעה מוקדמת ובכלל, על כל אדם עובד במדינה, האם אנו עושים זאת מתוך אידיאולוגיה מסוימת? מתוך דאגה כנה למדינה? אולי מתחושת אחריות למסים שיזרמו כראוי? או מדאגה לכך שהאבטלה לא תייצר מדינת עוני?
בואו נהיה כנים לרגע ונודה, התשובה היא לא אידיאל ולא דבר הדומה לו. אנחנו הולכים לעבודה כדי לחיות טוב. אנחנו הולכים לעבודה כדי לגמור את החודש בכבוד ואם אפשר - גם להשאיר לבזבוזים. אנחנו הולכים לעבודה כי אנחנו רוצים מספיק כסף כדי לצאת לחופשות, לתייר בחו"ל, ולקנות עוד נכס קטן להשקעה. אנחנו הולכים לעבודה כדי לסדר את הילד בעתיד ולהגיע לשלב שנוכל סוף כל סוף לשבת רגל על רגל, ללא דאגות, לשתות את כוס הקפה שלנו בכיף, מבלי ששום דבר דוחק בנו.
.
אבל רציתי לחדש לכם משהו. יש אנשים שמתוך בחירה אישית ומתוך אידיאל, החליטו לוותר על כל מנעמי העולם הזה. אנשים שבחרו לחיות ברמת חיים נמוכה ופשוטה, ללא אפשרות לצאת לבילויים, ללא יכולת לצאת לקניונים ולחזור עמוסי שקיות, ללא חופשות בחו"ל כל קיץ ואולי גם חורף, וללא מקרר מלא מעדנים וכל טוב. רציתי לחדש לכם כי יש אנשים שמתוך ידיעה גמורה בחרו לחיות מלחם, חלב וביצים. אנשים ששומרים את המעדנים לראש חודש, וגבינה צהובה הם קונים רק כשהמצב מאפשר קצת יותר. ורציתי לחדש לכם עוד משהו, האנשים האלו אינם משעממים ולבם אינו מר ומיוסר על דיל מצוין לאיזו הפלגה שברחה תחת ידם. הם נהנים מהפשטות בצילה הם חיים, כי הסיפוקים שלהם מגיעים בדרך אחרת, רוחנית, כזו שאני וכנראה גם אתם, לא מבינים בה.
אני מסתכלת מהצד ומתמלאת קנאה. איזו פשטות, איזו צניעות. הלוואי שיכולתי ליהנות באמת מהעולם הזה ללא המותרות של החיים, ללא הבילויים הקטנים, הפינוקים, הלוואי. אני מסתכלת על אחי ורואה באיזה אושר הוא מזמין אותי להתארח בביתו מבורך הילדים לסעודת שבת, עם האוכל עשוי היטב ולא חסר לאף אחד כלום, יש גם מנה אחרונה וגם עוגה כי בכל זאת בשבת משקיעים יותר. הרוגע והשלווה הנסוכה על פניהם שם מרתקת אותי, גורמת לי להבין שהבחירה האמיתית הזאת, מביאה להם את הסיפוק בחיים.
ועוד משהו שרציתי לחדש - תקשיבו ותפנימו: ההשמצות שהאנשים האלו זוכים להן בתקשורת, על כך שהם חיים על חשבון האחרים, הן שקריות. זה בלוף של הההנהגה מלמעלה שמנסה לפלג את העם בעזרת פרופוגנדה מעוותת - אף אברך אינו חי על חשבון אף אחד מכם, אלא על חשבון עצמו בלבד, בהסכמה ברורה שהאישה היא המפרנסת היחידה כי הוא מקדיש את חייו לחיי תורה. האברך שאותו אתם אוהבים להשמיץ, חי על חשבון המשכורת המצומצמת שהיא מנת חלקו ועימה הוא מכלכל את צעדיו במשך החודש.
אתם שואלים למה האברכים החרדים מזניחים את ערך העבודה? אתם חוטפים עצבים על כך שעמלי הכפיים מפשילים שרוולים ומזיעים ואילו החרדים בוחרים שלא לקחת אחריות, יושבים בבית המדרש וממלמלים הברות חסרות פשר מתוך ספרים חשוכים? אז הגיע הזמן שתתנו להם מעט כבוד, הם לפחות מכבדים את תורתם ואמונתם מתוך אידיאל אמיתי ולא מתוך שום רצון לחיות בתנאים גשמיים טובים יותר.
ואולי הם לא עושים צבא כמו שאחרים עושים, ואולי הם לא מגויסים פעם אחת בשנה למילואים (למי שעושה כמובן) כי תרצו או לא, הם מגויסים כל החיים.