למה מורה חילוני לא ילמד בבית ספר דתי?

בואו נחזור מספר ימים אחורה. סיימנו את השלוק האחרון לעשרים וחמש השעות הקרובות, התעטפנו בטלית, בירכנו את הילדים, נכנסנו לבית הכנסת המלא באנשים ושוב הניגון הידוע השנתי: "על דעת המקום... אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". עוד כילד, אני זוכר שתמיד חשבתי על העבריינים האלה. נו, "היהודים הקדושים" שאתה פוגש פעמיים בשנה בתפילת "כל נדרי" ו"נעילה". בעיניים של ילד היה לי ברור מדוע הם מגיעים רק פעמיים בשנה. משום שאלו הפעמיים היחידות שאנחנו, הלא עבריינים, מתירים להם לבוא ולהתפלל...

כנער מתבגר, כשהחזן אמר את המילה "עבריינים", העסק היה לגמרי שחור ולבן. ברור שהחילונים הם העבריינים. הם שמים את כיפת "הכותל" וחושבים שהם עובדים על מישהו. כבחור קצת יותר מבוגר, המילה "עבריינים" התלבשה לי טוב גם על כל מי שעשה לי עוול, כל מי שהתנהג בצורה לא נאותה, שלא מתאימה להתנהגות של יהודי. כך שרוב חיי, "עבריינים" תמיד היו ההם, ההוא ועוד. אף פעם לא אנחנו, ובטח שלא אני.

אבל בשנים האחרונות, התחדד אצלי עניין הערבות ההדדית. חיבור בין דתיים לחילונים נהיה בשבילי צו השעה ויפה שעה אחת קודם. העבריינים הפך אצלי ל"ערביינים" (מלשון ערבות), ודווקא מילה אחרת תפסה מקום חשוב בחשיבה על התפילה - "אנו".

מי הם ה"אנו", שמתירים לאותם עבריינים לבוא ולהתפלל? לפתע הבנתי משהו חדש: "אנו" ו"העבריינים" – זה אותם אנשים, זה לא שתי קבוצות, זאת אותה קבוצה בעלת שתי שמות: "אנו" ו"עבריינים". במילים אחרות, אנו מגיעים לבית הכנסת ומתירים לעצמנו - העבריינים – להתפלל.

השנה, כמורה דתי בבית ספר חילוני, אני חייב לומר שהופתעתי לטובה מהפתיחות החילונית. מלבד העובדה שבמשרד החינוך "קבלת האחר", נקבע כנושא השנתי בשיעורי החינוך, אני רואה את המושג חי ונושם לנגדי. אז למה בציבור הדתי מורה למתמטיקה חובש "כיפת השמיים", לא יתקבל לישיבה תיכונית ממוצעת? למה הפחד מהחיבור לאחר, גובר על ערכים אחרים? אולי הפחד, מהווה את שורש העבריינות?

ובואו נחשוב על עוד מילה שמופיעה בכותרת: "מתירים". מי קבע שהכוונה לשורש של מותר? אולי הכוונה להתרת קשר סבוך? אולי אנחנו מאפשרים לעצמנו פעם בשנה, להשתחרר מהפחד - שורש כל העבריינות החוטאת שלנו? אם ניקח דתי ממוצע, שהתחנך כל שנות חייו במסגרת הדתית, אחד שהיה מדריך/קומונר/מתנדב ב"קו לחיים"/קרבי, בטוח בעצמו ובדרכו, נפגש עם אנשים שאינם בעלי רקע דתי, והוא מופתע לגלות עד כמה הם כמוהו... תורמים לחברה, למדינה, גומלים חסד באמת, אפילו בלי לקרוא לזה ככה. וכמה צמא יש, רק כדי להכיר את השני? להבין את השני? כמה צמא יש לידע.

אז למה בציבור הדתי להכיר את השני לא נחשב כערך? למה בטיול שנתי, ייקחו את התלמידים לכפר דרוזי כדי להתוודע לתרבות הדרוזית, אבל אין סיכוי בעולם שייקחו אותם לקיבוץ חילוני כדי לעמוד מקרוב על ערכי הקיבוץ?

הגיע הזמן להתיר את הקשרים שהסתבכו, להבין שאנחנו מחוברים לאותה נשמה גדולה שנקראת עם ישראל, ודווקא בחג הסוכות להכניס לסוכה "כל דיכפין" – גם ובעיקר אם רק שערות לראשו. ואז נזכה לשמוח בחג הזה, שמחה של אחדות בין כל חלקי העם, וחורף מלא בגשמי ברכה.

שלומי כהן, הוא מורה בבית הספר "עמי אסף" בבית ברל.