לפי הסקרים: האנשים בבני ברק מאושרים יותר

אחת הסצינות הכי מוזרות בתורה מתוארת בפרשת השבוע: אחים יריבים נפגשים אחרי נתק של 22 שנה. נתק שהחל בבריחה של האח הצעיר, יעקב, מאימת חרבו של הבכור. 22 שנה חלפו ויעקב נאלץ לשוב. עשיו מכין לו צבא קטן, אבל יעקב מצליח בתבונה ובטקטיקה להשבית את רגשות הנקם של אחיו. בתשורה מהונדסת היטב הוא מקדם את פני עשיו, שבג'נלטמניות מסרב לקבל את המתנה. "יש לי הרבה" הוא אומר "שמור לך את מה שיש לך". יעקב מתעקש, חשוב לו לדחוף לעשיו את המתנה. אבל כיצד הוא ישכנע את עשיו לקחת את זה? יעקב אומר בפשטות: "ידידי, אולי לך יש הרבה, לי יש הכל".

פרשני המקרא מסבירים שמבחינה כמותית "הכל" זה לא יותר מ"הרבה", אלא זה אומר: גם אם יש לי פחות ממך, יש לי מספיק. יש לי את כל מה שאני צריך. השאר מיותר, זה לא משחק אצלי.

השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר לפיו בני ברק היא הענייה ביותר מבין ערי ישראל הגדולות. כותרות העיתונים והפרשנים נעו בין חמלה ורחמים, לזלזול, לעג ואף כעס. ואני חושש שאת הדבר המרכזי ביותר החמצנו: בבני ברק חיים אנשים שאומרים "יש לי כל", אנחנו לא זקוקים ליותר מזה. טוב לנו גם בהכנסה מתחת לממוצע, עם רכב משומש או בלי רכב בכלל, כל עוד אנחנו מגשימים את עצמינו, לומדים תורה ומלמדים את ילדינו, מעניקים להם ילדות שמחה ומחנכת.

תחשבו על זה רגע: החיים שלנו מתגלגלים עם השקל. איך מרוויחים אותו, מה עושים כדי למקסם אותו, והאם לצאת למחאת אוהלים כשלא מקבלים אותו. בבני ברק חיים אנשים מסוג אחר, ממוקדי מטרה. עבורם הכסף הוא רק כלי שאין ברירה, בלעדיו אי אפשר לשרוד, אז מוכרחים להשתמש בו. אבל הם בזים לרדיפת הבצע, והם לא מעריכים את החיים לפי גובה ההון. ושימו לב לדבר מעניין, הסקרים מעידים כי האנשים בבני ברק מאושרים יותר (96% מהחרדים מרוצים מחייהם, לעומת 86% במגזר החילוני, עפ"י הלמ"ס) בדיוק כפי שתיאר זאת יעקב אבינו: אולי אין להם הרבה, אבל יש להם הכל.