נבחרי ציבור, תלמדו ממשה רבנו לראות את האחר

פרשת שמות הבאה עלינו לטובה שופעת אירועים: שיעבוד בני ישראל, גזירותיו האכזריות של פרעה, ינקותו של משה רבנו בארמון המלוכה ועוד כהנה וכהנה. הביטוי השגור בפינו "משה רבנו" הופך את משה למורה הגדול של תרבותנו ומורשתנו. מהו הלימוד הגדול שלו? מה כל כך ייחודי בדמותו?

נדמה לי שלמרות שאנחנו רוצים לספר לעצמנו שמשה מזדהה עם אחיו העבדים, הרי שמעולם הוא לא היה כזה. משה לא מזדהה, ובעצם, עד מותו הוא גם לא ממש הבין אותנו כעם. הוא תמיד הביט קצת מבחוץ אבל איזה מבט.

משה גדל בארמון ועם צאתו הוא רואה בסבל אחיו, כשאיש מצרי מכה איש עברי. פסוק רודף פסוק ובסוף הליך קצר של בידוק ביטחוני, משה הורג את המצרי. רש"י דורש כי משה מתבונן כה וכה, מקצה העולם עד קצהו כדי לראות אם המצרי הזה יהפך לאיש הגון ומתוקן וכאשר הוא מבין שמדובר במקרה אבוד- "ו?י??ר?א כ??י א?ין א?יש?" - הוא הורג אותו.

אבל הפירוש רק חושף את חוסר הנחת לגבי ההתנהגות של משה. פירוש כזה ואחרים נועדו להמתיק את הגלולה המרה שעלינו לבלוע, שכן רבנו הגדול, לפחות לפי הפשט, בודק טוב טוב אם יש סיכוי שמישהו יראה אותו לפני שהוא "מעלים" את המצרי האכזר. הוא לא "רודף צדק אימפולסיבי" כפי שנרצה לטעון ובשלב הזה גם אין לו את האומץ להתייצב בפומבי ולקחת אחריות על מעשיו. משה מגדיל לעשות בסיבוב החוצות השני כאשר הוא מתערב בקטטה של עבריים ומגלה כי סיפור הריגת המצרי "דלף לעיתונות המקומית". ברגע שמשה מבין כי " א?כ?ן נו?ד?ע ה?ד??ב?ר " הוא בורח.

אז מה בכל זאת יש במשה? מה הופך אותו ל"רבנו"? נדמה לי שלמשה יש את היכולת לראות. ראיה עמוקה ומהותית. משה לא מרפרף. הוא מתבונן. משה נולד אל תוך הראייה. אימו רואה אותו, "ו?ת??ה?ר ה?א?ש???ה, ו?ת??ל?ד ב??ן; ו?ת??ר?א א?תו? כ??י-טו?ב הו?א", אחותו שומרת עליו במבטיה האוהבים המלווים את תבת הגמא, וגם בת פרעה רואה, אחרי שהוא פותחת את התבה "ו?ת??פ?ת??ח ו?ת??ר?א?הו? א?ת-ה?י??ל?ד". כל הנשים סביבו לימדו אותו את מלאכת הראיה והדיוק, את היכולת לעמוד על טיבו ולאמוד את טבעו של האדם.

משה כנראה גדל בסביבה מעולה, בית ספר אנתרופוסופי, חוגים יוקרתיים, אולי גמל פוני?! אבל למרות שהוא מנותק מעולמם של בני עמו, יש בו יכולת ראיה מפותחת שתסייע להם בבוא העת. הוא בן לאליטה אבל תופס עצמו כאליטה משרתת; זו שיכולה להרים ראש מתוך השעבוד, פשוט משום שהיא מכירה עולם אחר ואפשרויות מגוונות.

אני זקוקה למודל הזה, אני זקוקה לאנשים כמותו כדי להזיז את עצמי מהדפוס המוכר של התודעה: "מה שהיה הוא שיהיה". משה לא הורגל בעבדות המחשבה. חירות הנסיכים הקנתה לו את היכולת לזהות את העיוות שבדיכוי אך מה שהופך אותו מ"סתם אזרח שאכפת לו" ל"רבינו" הוא מעמד הסנה וגם שם הוא בעיקר רואה.

ו?י??ר?א מ?ל?א?ך? י?הו?ה א?ל?יו, ב??ל?ב??ת-א?ש?--מ?ת?ו?ך? ה?ס??נ?ה; ו?י??ר?א, ו?ה?נ??ה ה?ס??נ?ה ב??ע?ר ב??א?ש?, ו?ה?ס??נ?ה, א?ינ?נ?ו? א?כ??ל. ו?י??אמ?ר מ?ש??ה--א?ס?ר?ה-נ??א ו?א?ר?א?ה, א?ת-ה?מ??ר?א?ה ה?ג??ד?ל ה?ז??ה: מ?ד?ו?ע?, ל?א-י?ב?ע?ר ה?ס??נ?ה. ו?י??ר?א י?הו?ה, כ??י ס?ר ל?ר?או?ת; ו?י??ק?ר?א א?ל?יו א?ל?ה?ים מ?ת?ו?ך? ה?ס??נ?ה,

רבות ספרו לנו בילדותנו על המעמד המופלא הזה " ה?ס??נ?ה ב??ע?ר ב??א?ש?, ו?ה?ס??נ?ה, א?ינ?נ?ו? א?כ??ל", אבל משה מתקרב כדי לראות שהסנה בכלל לא בוער! " א?ס?ר?ה-נ??א ו?א?ר?א?ה, א?ת-ה?מ??ר?א?ה ה?ג??ד?ל ה?ז??ה:מ?ד?ו?ע?, ל?א-י?ב?ע?ר ה?ס??נ?ה ". מוזר, תמיד דיברנו בפלא של העץ שאינו מפסיק לבעור וכעת מסתבר שמשה מתעכב דווקא על אי-הבערה. הוא נעצר כדי לראות מבעד לאחיזת העיניים.

בכל אופן משה עובר את המבחן ובהצלחה, משום שברגע שהוא "סר לראות", אלוהים קורא אליו מתוך הסנה "התקבלת!". כעת מסתבר שאלוהים ישב שם מאחורי הקלעים וחיכה בסבלנות לאחד שיתפתה לגשת, שיעז לברר, שיתבונן באמת ובתמים. המונים עברו שם קודם ולא ראו דבר. שיעבוד הדעת הוא העיוורון שלנו. מי שממאן להתעכב עוד רגע ולערער על דפוס המחשבה המוכר -נדון לבינוניות. הוא לא יוכל להיות מנהיג או מנהיגה.

לכתוב על תמיכתי במאבק הקהילה הלהטבי"ת לשיווין נראה לי פשוט מידי, טריוויאלי. ובכל זאת מנקרת במוחי המחשבה- מי הם אותם "30 אחוזים" היכולים להתנגד לחוקי יסוד שכאלה? מי ירצה להתנגד לרעיון השוויון וירמוס ברגל גסה את חלומם ולחלומן של נשים, גברים ומה שביניהן/ם - להקים משפחות ולזכות בהטבות מס ובהגנה מפני אפליה? איך מצדיקים את עצמם אותם "נבחרי ציבור" המבקשים למנוע מציבורים אחרים זכויות בסיסיות? מי עדיין שרוי באפלה ואינו רואה שהסנה, בעצם, אינו בוער- רק חוסר הצדק בוער.

ולמרות שקל לגנות את מי שאנו חושב כמוני, אני משתדלת בכל מאודי לנסות לברר את הטיעונים של האנשים הללו אשר חלקם, בשם הדת, מבקשים לטעון שזה לא "טבעי" להיות להט"ב.

אני נפעמת מהמחשבה שאדם דתי זקוק לאישור מן הטבע. ובכלל, מה לאנשי אמונה ול"טבעי"? הפרשה שלנו רצופה אירועים ש"אינם כדרך הטבע". זהו מצעד הגאווה של הפלאי! תינוק שורד בתיבת גמא בנהר שורץ תנינים? מטה הופך לנחש? צרעת מבית השחי? מים יהפכו לדם? נו באמת. ובפרשה הבאה נגלה וודאי כי במכות מצרים יש משהו הגיוני לגמרי.

היופי הנשקף מהסיפור שלנו אינו מבקש את הטבעי אלא את הראוי. הפרשה מבקשת מאיתנו באלף מבטים המלווים את הקריאה להתבונן ולהוסיף בינה: עלינו לצאת מחוץ לארמונות המוגנים של חיינו והשקפות עולמינו- לראות בסבלות אחינו ואחיותינו ודווקא אלה שאנו מתקשים להזדהות איתם. עלינו להתבונן כה וכה ולראות כי תמיד יש שם איש או אישה. הלוואי ונראה כי טוב.

שבת של שלום.