פרשת השבוע מגעילה, צריך לומר זאת ולא להתבייש. פרשת מצורע, עוסקת בכל הטמא והרע שבמחלות הגוף. בשנים כתיקונן קוראים אותה ביחד עם פרשת תזריע, שעוסקת אף היא בטומאה על שלל צבעיה וצורותיה המגוונים. השנה המעוברת מאפשרת לנו ליהנות מהתענוג המפוקפק הזה שבועיים ברציפות. ואכן, התגובה הראשונה שלנו לפרשה כזו היא "שמור מרחק". אבל אם מתקרבים בזהירות, אפשר לזהות מסר מזוקק.
מתוארים עבורנו שלושה נגעים שאיתם צריך להתמודד: צרעת הגוף, צרעת הבגד וצרעת הבתים. צרעת הגוף, ניחא, אפשר להבין במה מדובר. אבל מהי צרעת הבגדים? ומהי צרעת הבית? האם גם הבגדים יכולים להידבק במחלות? האם הבית יכול לשאת נגיף מסוכן?
מפרשים רבים ראו את השילוש הלא-קדוש הזה כאזהרה בדרך המשל, דהיינו שלוש רמות של נגע מסוכן. אפשר לומר שצרעת הגוף זהו הנגע הפנימי, שבנפש. צרעת הבגד, זוהי ההסתאבות והמחלה הלאומית. צרעת הבתים, זוהי מחלתו של העולם, של החברה האנושית.
אבל הפרשה לא מספרת לנו על שלוש רמות הגועל האלה בשביל שנירתע - להיפך. הפרשה, שעניינה טיפול הכהן בנגע הצרעת, מבקשת מאתנו לעשות את התיקון הנדרש בכל רמה. נתקן את עצמנו, נתקן את החברה הישראלית, נתקן את העולם. יומרני? יכול להיות. אבל זו לא הבקשה הכי יומרנית שהוטלה עלינו מעולם.
מהי הצרעת הנפשית, הפנימית? לפי המדרש, זוהי תאוות הבצע והחמדנות. המדרש מספר על אדם שמבקשים ממנו שק של קמח, והוא משיב שאין לו. מבקשים ממנו קב תמרים, והוא שב ואומר שאין ברשותו. מטיל עליו אלוהים צרעת, ועל מנת לטפל בנגע הוא מוכרח להוציא את חפציו החוצה, לרחוב. כך רואים כולם בקלונו של הקמצן. כלומר, המדרש לא רק שרואה בצרעת סמל ומשל לבעיה האנושית, אלא אף את הפתרון.
הצרעת של הנפש יכול להיות גם הנגע הלאומי. תאוות הבצע והאדישות מעוורות אותנו. האדישות מסמאת את עינינו מפני החלש, האביון והגר. היא מאפשרת לנו לבצע מעשים לא אנושיים, לא מוסריים, לא יהודיים.
אותו קלקול שבנפש מחלחל לכל פינה בעם ומאפשר לנו לכלוא מבקשי מקלט, לגרש דיירים מביתם, להגדיל את הפערים ולהמשיך ולטפח את הסכסוך עם שכנינו. ואולי, רק אולי, הצרעת היא אותה השחיתות השלטונית שנדמה שפושה בלי מעצור?
רק השבוע הרשיע בית המשפט ראש ממשלה לשעבר בשוחד, והוא כנראה יצטרף לשורה ארוכה של מנהיגים-אסירים. האין זו מחלה מדבקת?
"ומבשרך לא תתעלם", אומרת לנו התורה. הרבה זמן לקח לי להבין את הציווי הזה. למה "מבשרך"? למה לא "מאחיך", או "מרעך", ביטויים שרואים במקומות אחרים בתורה? נדמה שמנסים לומר לנו, שכל בני האדם נולדו שווים בגופם. גם המצורע, גם זבת הנידה, גם הטמא, גם הלבן וגם השחור, גם הערבי וגם היהודי. וכשם שבשרם של כל בני האדם שווה, כך עלינו להתייחס לכל באי עולם. זהו הנגע של החברה האנושית העלמת העין, האדישות. הרוע צומח רק על קרקע מאפשרת. האדישות, במובן הזה, היא קרקע פורייה ומדושנת.
הפילוסוף עמנואל לוינס כתב עבורנו מעין המשך לציווי הזה. "הקשר עם האחר שזור אך ורק בתור אחריות. בין אם אתה מקבל או דוחה אותה. בין אם אתה יודע או אינך יודע איך ליטול אותה. בין אם אתה מסוגל לעשות משהו קונקרטי למען האחר, אם לאו. לומר: הנני. לעשות משהו למען האחר. לתת. להיות רוח אנוש" ("אתיקה והאינסופי", עמ' 73).
אז בפעם הבאה שאנחנו רואים תמונה פסטורלית של מתקן הכליאה בדרום, או תמונה כואבת מהפגנה בדרום תל אביב, עלינו לשאול את עצמנו - מה עלינו לתקן, איזה נגע עלינו לבאר ואיזה גוף עלינו לטהר.