בלב פרשת 'ראה' ניצבת ההבטחה. והיה אם שמע תשמעו, אז כל הטוב והברכה והיופי הנשגב יהיה מנת חלקכם, במהרה בימינו אמן. אבל אם לא תשמעו, אוי ואבוי מה שמחכה לכם. האל המקראי לא מסתפק בתיאור פשוט ולקוני של האושר הצפוי למי שישמע בקולו. הוא מפליג בתיאוריה של ארץ זבת חלב ודבש, יפת המראה והתואר.
"ו?ש??מ?ח?ת??ם ב??כ?ל מ?ש??ל?ח י?ד?כ?ם, א?ת??ם ו?ב?ת??יכ?ם א?ש??ר ב??ר?כ?ך?, י?הו?ה א?ל?ה?יך?. ל?א ת?ע?ש?ו?ן כ??כ?ל א?ש??ר א?נ?ח?נו? ע?ש??ים פ??ה, ה?י?ו?ם: א?יש?, כ??ל-ה?י??ש??ר ב??ע?ינ?יו. כ??י ל?א-ב?את?ם, ע?ד-ע?ת??ה א?ל-ה?מ??נו?ח?ה, ו?א?ל-ה?נ??ח?ל?ה, א?ש??ר-י?הו?ה א?ל?ה?יך?, נ?ת?ן ל?ך?. ו?ע?ב?ר?ת??ם, א?ת-ה?י??ר?ד??ן, ו?יש??ב?ת??ם ב??א?ר?ץ, א?ש??ר-י?הו?ה א?ל?ה?יכ?ם מ?נ?ח?יל א?ת?כ?ם; ו?ה?נ?יח? ל?כ?ם מ?כ??ל-א?י?ב?יכ?ם מ?ס??ב?יב, ו?יש??ב?ת??ם-ב??ט?ח. (דברים י"ב ז'-י').
אולם למרות שיש מי שיקרא את הפרשה, יטפח על כרסו ויחייך למראה התגשמותה של נבואת הארץ המובטחת אני קצת פחות חייכן למקרא הפסוקים. אני קורא אותה כדרישה תובענית למעשה, כקריאה לפעולה. הארץ המובטחת לא תינתן לעם ישראל רק משום שהוא יפה עיניים ונולד לאמא הנכונה. לעומת קריאות "נבחרו?ת" שראינו בהיסטוריה האנושית, אין בבחירה של העם היהודי משום הטבה למי ששיחקו לו הקלפים. בחירתו של העם היהודי היא בחירה שתובעת ממנו התנהגות מוסרית איתנה.
מי שמרכז את קריאתו בתיאוריה הרומנטיים של ארץ זבת חלב ודבש שוכח במהרה את הציווי: "א?ל??ה ה?ח?ק??ים ו?ה?מ??ש??פ??ט?ים, א?ש??ר ת??ש??מ?רו?ן ל?ע?ש?ו?ת, ב??א?ר?ץ, א?ש??ר נ?ת?ן י?הו?ה א?ל?ה?י א?ב?ת?יך? ל?ך? ל?ר?ש??ת??ה?". ואל לו לשכוח. היהדות היא תרבות הלכתית, תרבות של מעשים. לצד זה, היא גם תרבות של תיקון-עולם ושל צדק חברתי. יהדות של רדיפת שלום.
וגם הפרשה זועקת לא הגעת עדיין אל המנוחה ואל הנחלה. המשך לעשות, המשך לתקן, המשך בדרכך היוצאת מעבדות מצרים לחירות המובטחת. האדמה היא רק המצע שעליו נעשים המעשים המוסריים, והעם היהודי הוא רק הקולקטיב והזהות שבתוכם נעשים מעשים אלה.
"ש??מ?ר ו?ש??מ?ע?ת??, א?ת כ??ל-ה?ד??ב?ר?ים ה?א?ל??ה, א?ש??ר א?נ?כ?י, מ?צ?ו??ך??: ל?מ?ע?ן י?יט?ב ל?ך? ו?ל?ב?נ?יך? א?ח?ר?יך?, ע?ד-עו?ל?ם, כ??י ת?ע?ש??ה ה?ט?ו?ב ו?ה?י??ש??ר, ב??ע?ינ?י י?הו?ה א?ל?ה?יך?". (דברים י"ב כ"ח).
הטוב והישר בעיני ה'. המילים האלה מהדהדות באוזניי בשבוע בו עשרות בריונים פקדו את חתונתם של צעירה יהודייה ובחיר ליבה, שרצה המקרה והוא ערבי-מוסלמי. שבר גדול נשברה בתולת בת עמי, זעק ירמיהו ואיתו זעקו המפגינים שהגיעו לשחת את יומם הקסום של הזוג הצעיר. אלה, שאין להם לא תורה ולא דרך ארץ, שלא מכירים את ה' אלוהיהם, שלא יודעים ש"האמת והשלום אהבו", שלא שיננו בצעירותם "ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". מעל לכל הם חוטאים בשנאת נשים. לא ראינו אותם, כמובן, קופצים להגן על גברים יהודים שהתחברו לנשים ערביות. כי האישה היא יצור שצריך להגן עליו, לשלוט בו, שאין לו היכולת להחליט בפני עצמו.
אותם מעריצי פנחס פועלים כביכול בשם הישרדותו של העם היהודי. אולם הם אלה שיביאו על העם היהודי את כלייתו המהירה ביותר. ההתבוללות, כך למדתי, הייתה מאז ומתמיד התנועה הגדולה ביותר בעם היהודי. אבל העם היהודי לא נשבר ולא נעלם. "עם ישראל חי!" צועקים באוזנינו המפגינים. ובכן, חי בהחלט אבל כיצד? אילו פנים נהיו לנו? איזו דמות משתקפת לנגד עינינו כשאנו מתבוננים במפגינים הללו, באלימות המשתוללת בהפגנות, בפוסטים מלאי שנאת החינם ברשתות החברתיות ובכיתוב המעוקל "מוחמד בן זונה" המשורבט על פגזי הטנקים?
הטוב והישר בעיני ה', תעשה. והמילים הללו צורבות וכואבות. כי לא הצעירים שרצו להתחתן ולחיות בשלום ובשלווה הם הבעיה של העם היהודי. אלה הם אותם מחללי שם שמיים שמפגינים מחוץ לאולם האירועים, ששכחו שכל אדם נברא בצלם - שאנו צריכים לדאוג לגביהם.