כך יתקיים שלטון החוק בישראל לפי התורה

כל מדינה דמוקרטית מתהדרת במושג של "שלטון החוק". החוק אמור להיות אחיד ולחול על כל האזרחים, והוא מחייב גם את מנהיגי המדינה. האם זה ככה גם על פי היהדות?

הבה ניזכר במה שהתורה מצווה על מי שעומד בראש הפירמידה השלטונית - המלך. בספר דברים ישנה פרשייה קטנה העוסקת בדיני המלך הישראלי. לפי פשוטו של מקרא (וכך הבינו גם גדולי פרשני המקרא המסורתיים), כינון משטר המלוכה תלוי ברצון העם: "כי תבוא אל הארץ... ואמרת: אשימה עלי מלך – שום תשים עליך מלך" (דברים י"ז, יד). ומה הפעולה הראשונה שהמלך מצו?וה לעשות אחר עלותו לשלטון? "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והייתה ע?מו וקרא בו כל ימי חייו" (פס' יח). החוק קודם למלך בזמן וקודם לו בחשיבות.

בניגוד למה שהיה מקובל במעצמה המערבית של אז, ממלכת הפרעונים המכובדת, אצלנו יש חוק כתוב, ולא המלך הוא מקור החוק. משמעות זו של הפעולה הנדרשת מהמלך מוטעמת בפירושו של רש"ר הירש (גרמניה, המאה ה-19): "...שיכתוב ספר תורה לעצמו. על ידי כך הוא מבטא שהתורה ניתנה לו בראש ובראשונה, ואין הוא עומד למעלה מהחוק, אלא התורה תכוון את כל חייו וכל תפקידו כמלך".

למלך אין הנחות בשמירת החוק. להיפך, "חוק המלך" בדברים י"ז, מטיל הגבלות ייחודיות דווקא על המלך, הגבלות שלא הוטלו על שאר האזרחים. ניתן לראות אותן כשלוש הגבלות בסיסיות שנועדו למנוע מהמלך להשתקע באווירה של נהנתנות ורדיפת תענוגות, וכך יוכל להתמסר ביתר קלות למילוי חובתו הנובעת ממשרתו הרמה.

וכשהמלך עבר על החוק, היה מתייצב מולו "מבקר המדינה" של אז – הנביא, שהיה מבקר תקיף ובעל שיניים, שלא חת מפני איש. הוא הופיע לפני המלך דוד וביקש ממנו לחרוץ דין באירוע שכביכול התרחש ("כבשת הרש"), ואז הפנה את האשמה אליו, עם פסק הדין שדוד עצמו חרץ: "אתה האיש!" (שמואל ב', י"ב, ז). במקרה אחר, שבו המלכה והמלך השתמשו בשירותיהם הטובים של עדי שקר, כדי שמערכת המשפט תוציא להורג אדם חף מפשע, וכך יוכלו הם לזכות בכרמו הסמוך לביתם, לא היסס המבקר להטיח במלך את השאלה הנוקבת, המהדהדת עד ימינו: "הרצחת וגם ירשת?!" (מלכים א', כ"א, יט). מבקר אמיץ זה היה הנביא (נתן, אליהו ואחרים), והוא ראה עצמו כפוף ל"בוס" שלו בשמיים ולא לשליט החזק היושב בארמונו.

עליונותו של החוק באה לידי ביטוי מרשים בסיפור המופלא בתלמוד המכונה "תנורו של עכנאי" (בבא מציעא, נט ע"ב). רבי יהושע פסק, שהאמת של החוק נקבעת על פי רוב קולות החכמים ("אחרי רבים להטות"), והיא גוברת על ראיותיו של ר' אליעזר, שכללו ניסים ואף הודעה שמיימית שהוא הצודק. על סיפור זה קבע החוקר הדגול, פרופסור מנחם אלון ז"ל: "קשה לתאר הדגמה מוחשית יותר לסמכותו הייחודית של חכם ההלכה בפסיקתו ולשלטון המוחלט של החוק, אף על מחוקקו כביכול" (המשפט העברי, 228).