בשבוע שעבר, ביום סיום שנת הלימודים בבתי הספר העל יסודיים ריצדו כותרות העיתונים: "מפת החינוך של ישראל, כנסו ובדקו את מדד בית הספר של הילדים שלכם". נכנסתי, בדקתי ושני דברים למדתי מיהם בתי הספר הממיינים את התלמידים שהם מקבלים לשורותיהם, ומי נושא בנטל האחריות החברתית לכלל האוכלוסייה בישראל. כאשת חינוך, כאם וכתושבת ירושלים, אני יודעת היטב שבתי הספר העל יסודיים ש"קיבלו" ציוני מיצב גבוהים הם בתי ספר סלקטיביים, המקבלים רק אוכלוסייה סוציו-אקונומית גבוהה ללמוד אצלם, או שוכנים בלב שכונות כאלו. בהמשך ישיר הם אלו שגם מתנערים מאחריותם החברתית לממש את הזכות לחינוך שווה, לכל ילד בארץ.
אני יודעת, מעטים האנשים שלא נושאים עיניהם וחולמים שגם הילדים שלהם ילמדו באחד מבתי הספר המדהימים האלו, אבל את האמת לא ניתן לשנות: אין שוויון בנטל, ובתי הספר האליטיסטיים הם לדעתי הראשונים שמשתמטים מנשיאת אחריות. על כולם.
"זה לא כל כך פשוט", יגידו מנהלי בתי הספר ה"איכותיים", "אנחנו קמנו להיות בתי ספר למצטיינים בלבד. יש בתי ספר אחרים לתלמידים פחות מוכשרים". ובכן, טענה מעניינת, אבל טועה ומטעה אם תיכנסו לבדוק את פרטי בתי הספר האלו, בכל עיר ומועצה, תגלו שרובם המכריע הם בתי ספר רגילים, ומעולם לא הוגדרו במשרד החינוך כבתי ספר למחוננים. לבית ספר למחוננים, כמו לבית ספר לחינוך מיוחד, יש אישור לקבל תלמידים על פי קריטריון קבלה ספציפי, הנקבעים בין השאר על פי נתוני מבחני האינטליגנציה של התלמידים. כל בתי הספר האחרים, בין אם הם דורשים מבחן קבלה או שלא, עושים זאת ללא היתר. היתר שהיו צריכים לקבל ממך, שר החינוך של ישראל.
כשבודקים את אוכלוסיית התלמידים הלומדת בבתי הספר האלו מגלים נתונים, שבעיניי ניתן לומר לגביהם רק דבר אחד - מזעזעים: רוב מוחלט של אשכנזים, במדינה בה יש רוב ליוצאי וצאצאי עדות המזרח, ילדים למשפחות משכבות סוציו-אקונומיות גבוהות ובינוניות-גבוהות, אם יש ילדי עולים - הם באו מארצות רווחה (אמריקה, מערב אירופה), אין כמעט ילדים בעלי מוגבלויות, ועוד.
בחברה הדתית לאומית המצב מחפיר עוד יותר בנוסף לכל האמור, בבתי הספר האליטיסטיים נמנעים מלקחת תלמידים ממשפחות בעלות רמה דתית שונה במקצת משלהם, ילדים ממשפחות גרושות, שמעתי כבר גם על הימנעות מלקחת תאומים, ועוד. אם בעיניהם זה נחשב כשר, אז בעיניי זה ממש אבל ממש מסריח.
ומהם הקריטריונים לסינון? שאלה טובה. דבר אחד אני יודעת, כל בתי הספר האלו, שנמצאים בראש מפת החינוך של ישראל, גובים שכר לימוד גבוה מההורים. וזה אכן סינון אמיתי, אובייקטיבי, ולא הוגן בעליל. אין מנהל שלא יעדיף לקחת תלמיד שהוריו יכולים לשלם שכר לימוד גבוה, על פני תלמיד שהוריו יבקשו מלגה. גם אם זה מקומם, זה טבעי. אם כן, שכר הלימוד והמצב הכלכלי של ההורים הוא ממיין מספר אחד בבתי הספר האלו, לא רק בקבלה לבית הספר, אלא גם בהרשמה לבית הספר. הרבה הורים שיודעים שאינם מסוגלים לשלם, לא יירשמו בכלל לבתי הספר האלו, ומראש ילכו לבתי ספר ציבוריים שלא דורשים תשלומים גבוהים. כך נוצרים בתי ספר לעשירים ולעניים, ובהכרח גם בתי ספר למצליחים לימודית ולכאלה שפחות.
עוד דבר: ילדים למשפחות ממצב סוציו אקונומי גבוה יקבלו סיוע פרטי מקביל לבית ספר על כל בעיה קטנה, לכן כדאי מאוד לבתי הספר האליטיסטים לקבל אותם הם יעברו בגרות בכל מקרה, בגלל כל העזרה שיקבלו מהוריהם. ילדים משכבה נמוכה יותר יסתפקו במה שנותן בית הספר, ועם הפערים שכבר נוצרו לא ברור שהם יצליחו לסיים בגרות. אז למה שהם יפגעו באחוזי ההצלחה לבגרות של בית הספר? למה כדאי למנהל החכם, היפה והאמיץ לקבל אותם?!
אדוני שר החינוך, לא מגיעות תשואות למורי ומנהלי בתי הספר על שתלמידיהם קיבלו ציון גבוה במפת החינוך של ישראל. כי עם כל הכבוד להם, את הציון הגבוה הם קיבלו מוכן מן ההורים והתלמידים שהתקבלו אליהם. לעומתם ישנם בתי ספר שלוקחים על עצמם חינוך והוראה לאוכלוסייה הטרוגנית, ומוכנים להסתער על אתגרי החינוך הכול כך קשים של כל ילדי ישראל העניים והעשירים, תוצרי הפערים הכלכליים, התרבותיים והחינוכיים מהגיל הרך, ואלו ברי המזל. הם לוקחים על עצמם את כולם. האם לא הגיע הזמן, אדוני שר החינוך, שנשנה קצת את נקודת המבט על הצלחות בחינוך? הם לא כדאי שנריע קודם כל להם?
אשמח להתייחסותך, בכבוד רב,
תירזה פרנקל אמא ומורה ירושלמית, חברה בתנועת נאמני תורה ועבודה