וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חינוך דתי לאומי? לעשירים בלבד

1.9.2014 / 12:27

כשמחנכים את הנוער להתחתן בגיל צעיר, מעמסת התשלומים של הזוג הצעיר נופלת על הוריהם. החברה הדת"ל הופכת לעשירה ומתנשאת, ילדיה הולכים לחינוך שעולה כסף רב שהוריהם ממנים את ההשכלה, את החתונה, והעיקר שיהיו כמו כולם. הלוואי שדתיים היו נראים פחות עשירים וסנובים

אילוסטרציה. ShutterStock
אילוסטרציה/ShutterStock

שנת הלימודים בפתח ויחד איתה החששות של ההורים והתלמידים: מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים? שאלה חשובה מאוד שכל נער או נערה אמורים לשאול את עצמם במהלך גיל ההתבגרות. הבעיה היא שהם לא מסוגלים להגיע אליה כי בכלל לא מעודדים אותם לכך. המערכת החינוכית שקועה בלהעביר את החומר הנלמד לבחינות הבגרות אבל את כל הטיולים השנתיים וה"מסעות לגילוי עצמי" משאירים בשוליי הדרך, ככה שגם אם במקרה פזלתם הצידה, מהר מאוד תחזרו לדרך המרובעת והרגילה.

בחינוך הדתי המצב אף גרוע יותר, עם שבתות בהן השאיפה למיצוי עצמי תמיד מסתיימת בשיחת "יחסנו לאן?" ו"בחירת חתן" עתידי. אני לא מבינה כמה שעות אפשר לבזבז על סמול-טוק בסגנון "כיצד תדעי לבחור את החתן המושלם" בגיל 16 במסגרת בית הספר. האם לא היה חכם ויעיל יותר להעביר לי שיעור שעוסק בדרכים לניהול חשבון הבנק הראשון שלי מאשר לחנך אותי לחפש חתן בגיל כל כך צעיר? למה נראה לכם שאני בשלה לדבר על זה עכשיו?

בחברה הדתית החתונה היא ערך מקודש ואי אפשר לערער עליה. לכן כאשר מחנכים את הנוער להתחתן בגילאים צעירים, כל מעמסת התשלומים של הזוג הצעיר נופלת על הוריהם. הזוג הטרי עדיין משלים את לימודיו באוניברסיטה, אין לו הכנסה קבועה והגיונית על מנת שתהיה לו עצמאות כלכלית. ובכל זאת, החברה הדתית מקדשת את הנישואין הללו, כי עדיף בחורה נשואה בת 20 מובטלת עם הורים עשירים, מאשר רווקה עובדת בת 27.

כך נוצר מצב בו החברה הדתית לאומית נתפסת כחברה עשירה ומפונקת, מתנשאת, שבניה ובנותיה הולכים לחינוך שעולה כסף רב, שהוריהם ממנים להם את ההשכלה, את החתונה, והעיקר שיהיו כמו כולם. כך, תעודת הבגרות והתואר אותו רוכשים צעירים דתיים לאומיים לא באמת מהווים חשיבות עבור מציאת מקור פרנסה. כי ההורים בסוף יממנו הכל.

כלה מחזיקה מתנות. ShutterStock
כמה שעות אפשר לבזבז על סמול-טוק בסגנון "כיצד תדעי לבחור את החתן המושלם" בגיל 16/ShutterStock

בגיל 14 נסעתי מחיפה לרמת גן, לראיון עבודה באתר אינטרנט גדול , זו הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי ראיון מסוג זה. כאשר הודיעו לי שהתקבלתי ואני מתחילה את התפקיד בימים הקרובים, שעות הלימוד בבית הספר נראו לי כמו נצח, ואז באותם הימים (שנת 2004) לא היה לי סמארטפון ואפילו לא טלפון נייד, נאלצתי לחכות כל יום עד השעה 15:00 בשביל להגיע למחשב שלי בבית שהיה מחובר לאינטרנט. לעיתים בשיעור האחרון נעשיתי כל כך עצבנית, רק רציתי להגיע הביתה.

ככל שהזמן עבר, הפער שחוויתי בין החיים בבית הספר לבין החיים שיצרתי לעצמי במחשב רק הלכו והתעצמו. המשכתי להתקדם ולהכיר אנשים אחרים ושונים מהסביבה בבית הספר, אבל בתוך תוכי עדיין השתייכתי למערכת החינוך הפורמלית שלא קידמה ולא והעשירה אותי בתחום התקשורת, אליו שאפתי להגיע. כשחזרתי לבית הספר לאחר כנס גדול שהשתתפתי בו, הצגתי בכיתה תמונה בה הצטלמתי עם אישיות מפורסמת מאוד וההערות היחידות שקיבלתי עליה היו "מה? את לא שומרת נגיעה?", במקום להתלהב ולשמוח יחד איתי על הקידום המקצועי ועל התמונה, שיצאה לא רע. חוץ מללמוד קשה לכל מבחני הבגרויות ולהוציא את הציונים הכי טובים שלי, מעולם לא הרגשתי שמעודדים אותי לחשוב אחרת, לראות אחרת ולשאוף אחרת.

אומנם זכורה לי לטובה מורה שהמליצה עליי לעבוד כמדריכה בקייטנה שארגנו בבית הספר במהלך חופשת הקיץ. אך מלבד אותה המלצה בודדת, מעולם לא קיבלתי העשרה או הכשרה מקצועית בשום תחום. הלוואי שדתיים היו נראים קצת פחות עשירים ופחות סנובים, אבל זה בדיוק מה שהם. הם לא עובדים קשה בשביל להצליח, וכנראה שלא יצטרכו לעולם, במקומות בו ישנו ריכוז גבוה של אוכלוסייה זו כמו גבעת שמואל, פתח תקווה, רעננה וירושלים רק השמיים הם הגבול, והכסף הוא כרטיס הכניסה. לפני כמה שבועות פורסמה כתבה במקור ראשון "האם יש דבר כזה עוני דתי?" ותשובתי – גם אם העוני קיים בחברה הדתית, עדיף שתיקח הלוואה. כי לעבוד, זה פשוט קשה מדי. והדתיים, הם מאוד מפונקים.

הכותבת היא סטודנטית לתקשורת באוניברסיטת אריאל ובוגרת החינוך הממלכתי דתי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו

המאמרים המתפרסמים במדור אג'נדה משקפים את עמדת הכותבים בלבד

2
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully