אני יושבת בסלון ביתם של אחותי וגיסי, בצעד מפנק הוא מגיש לנו קפה לצד צלחת עמוסה עוגות ביתיות מפתות. לא חולפת דקה והשיחה גולשת לענייני נשים. דיאטה, תזונה, ירקות, מים והרבה ג'וגינג. שתהיה בריאה אחותי, עם איך שהיא נראית נותר לי רק לקנא ולחשוב היטב לפני הביס הבא שאני מתכוונת להעניק לעוגה. בייאוש אני נזכרת בימים בהם אני מתעוררת בשעה שבחוץ עדיין חשוך, נועלת את נעלי הספורט שלי ויוצאת לשעת הליכה. "את לא מבינה מה אני עושה עכשיו, פשוט עולם אחר", אחותי קוטעת את מחשבותיי. "הפסקתי לעשות הליכות". אני פוערת עליה זוג עיניים והעוגה נשמטת מכף ידי. אין סיכוי שהיא הפסיקה את ההליכות שלה העקביות שלה. "הפסקתי", היא מחייכת חיוך ממזרי, "פשוט התחלתי לרוץ".
עכשיו אני כבר חייבת לדעת יותר. כך אני מגיעה למירי פורסט, מדריכת אימוני הריצה בהם משתתפת אחותי. מתברר לי פתאום כי בשעות בוקר מוקדמות, בזמן שרוב האנשים עוד ישנים, או כמוני, סוגרים את היום הקודם עם דד ליין מתאחר, ישנן קבוצות של נשים חרדיות ודתיות שהחליטו להעניק משמעות נוספת לחייהן. עזבו אותן מהשביסים, החלוקים ונעלי הבית, הן רצות ושמישהו ינסה לעצור אותן.
פורסט, בעלת משקל בעל שלוש ספרות בעבר, התעשתה למעשה בתקופת הלידה השלישית שלה. האוכל, אותו היא מסבירה כצורך לפיצוי עצמי על כל מני דברים מוצדקים יותר או פחות, החל פתאום להעיק עליה והיא החליטה לעשות דבר מה עם עצמה, שכן יש גבול ליכולת ההתרחבות של דלת הבית. לא עוד שלל דיאטות אותן ניסתה חדשות לבקרים, לא עוד ירידות חדות ועליות כפולות אחריהן, לא עוד דיאטות נטולות רסן ובקרה. היא לא החליטה להפסיק לאכול, היא פשוט החליטה לנסות להזיז את עצמה קצת. אז היא קנתה נעלי ספורט ונרשמה למכון כושר.
"מטבעי אני אדם מאוד תחרותי, מאוד הישגי", מעידה על עצמה פורסט, חסידת חב"ד, המעידה כי את כוחות הנתינה שלה היא שואבת מספר היסוד של החסידות-התניא. "אם אני נכנסת למשהו, אני רוצה להצליח בו ולהיות טובה יותר מכולם". אולי לפיכך היא לא הסתפקה באימונים אישיים והחליטה לשלב גם לימודים בתחום הספורט. אם כבר כושר, אז עד הסוף. היא החלה להדריך נשים בפילאטיס, ספינינג ואף חיטוב ועיצוב הגוף.
האהבה לריצה הגיעה לגמרי במקרה. "יום אחד עלה על מכשיר ההליכה הסמוך אלי במכון, אדם מבוגר, אך במקום ללכת, הוא פשוט רץ. ראיתי אותו רץ ולא יכולתי לחשוב שאדם המבוגר ממני בכל כך הרבה שנים, יהיה ספורטיבי ממני בכמה רמות. אז החלטתי שגם אני רוצה לרוץ" מהר מאוד היא התאהבה בריצה, שבהתחלה היתה כמובן קשה ומתישה. אך עם תרגול, לימוד נכון של נשימות תוך כדי, היא מצאה עצמה רצה קילומטרים. בהמלצת חברה אף נרשמה עם בן זוגה למרתון ירושלים בשנה שעברה.
יום אחד חברה ביקשה ממנה שתעזור לה לרוץ. כך נולד הרעיון של הדרכת קבוצות נשים. "הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, זה מילא אותי באנרגיות מדהימות. אי אפשר להשוות הליכה רגילה לריצה, פשוט מתאהבים. רציתי לעזור לנשים נוספות לגלות את האהבה הזאת ולהזרים ליום שלהן אנרגיות ושמחה. גם מי שלא תרוץ במרתון בסופו של דבר, היא רצה בשביל עצמה כל יום, גם לבריאות הגוף ואולי הרבה יותר למען בריאות הנפש. כיום משלבת פורסט את כל האלמנטים של גוף ונפש והיא בשלהי תואר ראשון בפסיכולוגיה. בדף הפייסבוק שלה היא מעניקה עצות וטיפים למחשבות חיוביות ומעשיות וכן פידבקים לבנות הקבוצות הרצות שלה
את קבוצות הנשים המגיעות מירושלים, בית שמש, מודיעין, כפר חב"ד, בני ברק, גבעת שמואל, רמת גן ועוד, מכינה מירי למרתון ירושלים שיתקיים ב- 21/3/14, הבנות עתידות לרוץ את מקצה העשרה קילומטרים. "זו סגירת מעגל עבורי, להעביר לנשים נוספות את הטוב לו זכיתי", מסכמת פורסט בהרבה אהבה.
"מתמכרים לזה", אומרת אחותי רחלי, רצה בקבוצה בבית שמש. "בהתחלה לא יכולתי לרוץ רבע קילומטר והיום אני רצה כבר ארבעה קילומטרים ומרגישה שאני יכולה ורוצה עוד. הפסקתי עם ההליכות, אני רצה ומתכוונת לכבוש כל יעד אפשרי. אני חוזרת בבוקר הביתה, מרגישה שיש בי כוחות כמו של ארבע נשים, מעירה את הילדים, שולחת אותם בכיף ללימודים ויוצאת בעצמי לעבודה כשמצב הרוח בשמים. וגם הגוף שלי כמובן, מבפנים ובהחלט גם מבחוץ, אומר תודה, אז בכלל הכל מושלם".