לטור הקודם: למה מפריע לי המושג: "צניעות"?
בזמן האחרון כל אחד נהיה פה רב. בביקור אצל חברה נכנס הרב שמעון, אחר כך הגיע הרב דני, ובסוף הצטרף גם הרב איתן. שלושה מבקרים הגיעו בסך הכול. יום למחרת בשיחת טלפון שאלתי את חברתי: "כולם רבנים???" , "תראי", היא ניסתה להסביר, "את לא מכירה את זה כי את חילונית אבל רב היום זה כמו לומר אההה, כמו לומר מר ליכטנשטיין. את מבינה?" היא שאלה, "זו מילת כבוד, זה לא באמת שהם רבנים עם תעודות וקהילות", "אז איך מבדילים בין רב ל'באמת' רב? הקשיתי. "טוב, בשביל לדעת את זה, את צריכה להיות דתייה" ענתה בפסקנות, מטאטאת אותי תוך כדי אל מעבר לגדר, אותה גדר סמויה שבין חילוניים לדתיים וחרדים. גם מעבר לגדר ניתן לראות ולהרגיש שמשהו מוזר קורה בצד השני ואף אחד לא מסביר לנו או מדווח. נראה שהמילה "רב" שפעם הייתה שמורה למתי מעט, לגדולים שבתורה, לידעני ונגידי קהילות, פתאום התפרפרה לה וכבר אין מורים או חברים. פתאום כולם, אבל כולם - רבנים.
והאמת? אני אפילו לא מבינה למה זה כל כך מפריע לי. זה לא מפריע לי מתוך איזו המשגה מושכלת או ידענות מופלגת. זה מפריע לי ברגש, בתחושה הלא נינוחה הזו שמפעמת בי. שזה לא בסדר, שכך זה לא אמור להיות. שצריך להיות רב ורבים אחרים צריכים להיות "לא רב". לא בגלל שלא צריך לתת כבוד לפלוני ואלמוני אלא משום שהמילה הזו נעכלת מתוכנה בעוד אנו בחיים. משום שאם כולם רבנים אז אף אחד לא רב באמת. משום שאני זקוקה למילה הזו שהיא תהיה מה שהיא: דמות נערצת, המתעלה מעל הקהל היומיומי של כל המכובדים הפוליטיקאים והאידיוטים, שיכולה לתת אפילו לאנשים כמוני, מורדי סמכות ידועים, תחושה של יראה וכבוד, תחושה שלמרות הבלגן היומיומי של החיים במדינה האהובה והלא פשוטה שלנו, יש סמכות שאיננה קשורה לתארים, שאיננה קשורה לתעודות. יש סמכות טבעית שקורנת החוצה וניתן להיעזר בה בשעת מצוקה.
ולא לכולם יש את הדבר הזה שהופך אדם לרב. את ה"מענטשיות" הזאת, האהבה לזולת ולמקום, האהבה לתנ"ך ולתורה שבעל פה וחיבור טבעי אל העולם שמעבר למציאות הזו.
טורים נוספים של המדור: "מפריע לי המושג"
את בתי הדתייה לא אחנך לצניעות
אני יהודי-חילוני ללא רגשי נחיתות וללא התנשאות
לפני הרבה שנים בירושלים, בעודי סטודנטית, פגשתי רב כזה. הרב טויב. הפגישה איתו כמו נחרטה בי עד דק. ובזיכרוני כמו רק אמש, נפגשנו. והנה עולה בי מחדש בעת כתיבת שורות אלו אותה שמחה פנימית ועליצות הנפש שבנוכחותו. הוא לא הירבה איתי במילים. הוא היה עדין וסובלני. הוא לא דחק בי לומר תפילות או לתת מעות. הוא פשוט היה שם והביט בי וידע עליי הרבה דברים שאני לא ידעתי. ושתקנו בהתחלה. ומהשתיקה הפתאומית והלא ברורה הזו התחילו לרדת לי דמעות שבכלל לא הבנתי מהיכן הן באו. והוא הרגיע אותי בדרכו ואמר לי "ססס...ילדה" ותוך כדי כך מבטל את כובדו של העולם שהעיק עליי באותה תקופה. בירך אותי ושלח אותי לקנות ביצים ולחמניות לאיזה טקס בהר מירון. וקניתי. ואין לי מושג על מה ולמה הטקס. ואחר כך הייתה בי שלווה. ונרגעתי קצת.
וזה הרב האחרון שפגשתי, בחדר קטן מלא אור טבעי, בשכונה עמוסת מבנים ואנשים בירושלים. בלי הרבה יועצים ומזכירות ולשכה מפוארת ושועי עולם שמתדפקים על דלתו. אני זוכרת שיצאתי מחוזקת מהפגישה איתו. לא בגלל שקיבלתי איזה ידע מעמיק או תובנה חדשה לחיי. פשוט בגלל התחושה הזו שאנו לא לבד, ושלפעמים, אולי לעיתים נדירות, נזכה לפגוש אדם שהוא בעת ובעונה אחת גם שם וגם כאן, ואפילו נזכה לחיוך, או למנוד ראש וזה יספיק.
אז חבריי הדתיים והחרדים אולי תחזירו עטרה ליושנה ותפסיקו להשתמש במילה הזו סתם כך לכבודו של פלוני או אלמוני? כי איך זה שפתאום כולם נהיו רבנים?
איריס הרפז קיי, תלמידת מחקר במחלקה למדעי המדינה של האונ' העברית. עוסקת בתקשורת
מדור זה מוגש בסיוע עמותת "שערים". מגוון הדעות במדור משקף את כותביהם, ולא את עמדות העמותה
רוצים לכתוב לנו על מושגים ביהדות שמפריעים לכם? כתבו ושלחו לנו