איך מתמודד העולם החרדי עם מחלות נפש?

ד"ר יהודה גודמן יצא למסע בחברה החרדית כדי להבין כיצד היא מתמודדת עם מחלות נפש. בספרו החדש "גלות הכלים השבורים", הוא מתאר עולם טיפולי הנמצא הרחק מעיניו של הממסד החרדי

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
מתפללים בכותל בתשעה באב, יוני 2013 (AP)
(צילום: AP)

אל מחקר מחלות הנפש בחברה החרדית הגיע ד"ר יהודה גודמן לגמרי במקרה. לפני כעשרים שנה, אחרי שסיים את לימודי הפסיכולוגיה, החל גודמן בתהליכי ההכשרה כפסיכולוג קליני ב"מכון סאמיט". יום אחד הגיע למכון אדם חרדי אשר ביקש לבחון אפשרות לשיתוף פעולה בין פסיכולוגים מהמכון ובין מסגרת טיפולית חרדית שנפתחה אז.

ההצעה הזו סקרנה את גודמן, שהתלבט באותם ימים אם להמשיך כפסיכולוג קליני או להשתקע בעולם המחקר. הוא החליט לעזוב את תהליך ההכשרה, החל בלימודי אנתרופולוגיה ולצד זאת, התלווה כחוקר למרפאה ציבורית המטפלת בחרדים. עבודת השדה הזו הולידה את ספרו החדש, גלות הכלים השבורים (הוצאת ידיעות ספרים; זוכה פרס יעקב בהט לספרי עיון), מחקר אנתרופולוגי המתחקה אחר האופן שבו קהילות חרדיות מטפלות בחולי נפש.

בשיחה אתו מספר גודמן – בוגר ישיבת נתיב מאיר וישיבת ההסדר הר עציון, אשר עזב את העולם הדתי בתחילת לימודיו באוניברסיטה – על מאות שעות שיחה עם מטפלים חרדיים ועל ביקורים תכופים במרפאות נפש ובקהילות טיפוליות; מתוך אלו, הוא מתאר כיצד מתמודד העולם החרדי עם מחלות נפש, מהו המענה אשר מקבלים חולי הנפש בציבור החרדי וכיצד אופני הטיפול הללו, הנסתרים מעין כול, מערערים בצורה עקיפה על האתוס החרדי הקלאסי ויוצרים – לעתים באופן בלתי מודע – אתוס חרדי אחר.

הספר מתמקד בשתי קהילות חרדיות שאינן מוזכרות בשמן. האחת – קהילה ותיקה ושמרנית יותר – היא חסידות שבראשה עומד אדמו"ר ובבעלותה ישנם מוסדות חינוך ובתי-כנסת. אדמו"ר הקהילה הזו ייסד בית-דפוס, המעסיק אנשים פגועי-נפש מתוך הקהילה, וקולט לתוכו עובדים נוספים מחוץ לה – חרדים, דתיים-לאומיים ומסורתיים, כולם בעלי מחלות-נפש. אלה משתלבים בעבודה יומיומית בבית-הדפוס, גרים בפנימייה סמוכה, מפוקחים ומלווים על ידי אנשי החסידות. הקהילה השנייה, החדשה יותר, צמחה מתוך הראשונה: גם במרכזה עומד בית-דפוס, אשר נפתח על ידי אחד מאנשי הקהילה הוותיקה, המנהל את המקום יחד עם אשתו.

יהודה גודמן (יח"צ)
ד"ר יהודה גודמן (צילום: יח"צ)

הספר מפנה את הזרקור בעיקר אל תוככי החברה החרדית ובוחן כיצד הטיפול בפגועי הנפש מוסדר בה. גודמן משרטט שלושה דרכי טיפול, אותם הוא מכנה "קולות", המתקיימים בקהילה הוותיקה ובקהילה החדשה בו-זמנית: קול שמרני, קול חדשני וקול חתרני. הקול השמרני מבקש לשמר את תפישת העולם החרדית המסורתית בתוך עולם הטיפול: "המטפלים החרדים מבקשים להשגיר את האידאולוגיה החרדית הקלאסית גם בתנאים של טיפול בחולי נפש", אומר גודמן,

"הם מעוניינים להקנות למטופלים את האתוסים המשמעותיים של לימוד תורה והקמת בית, ליצור מסגרת אשר תחקה את הערכים הללו. כך, למשל, בראש בית הדפוס של הקהילה החדשה עומדים בעל ואישה, שהם כמו אבא ואימא של המטופלים, וכך יוצר בית הדפוס מעין משפחה. נוסף על כך, יש שיעורי תורה באמצע יום העבודה; כל המטופלים יושבים בחדר אחד ואחד האברכים מספר להם אגדתות מן התלמוד וסיפורים חסידיים. זהו ניסיון להחליף את סדר היום של הגבר החרדי הלומד בישיבה ולהעתיק אותו גם אל המסגרת הזאת. בדרך זו, מנסים לחבר גם את המטופלים אל האתוס, להעניק להם תחושה שהם חלק מהחרדיות, שהאתוס הזה שייך גם להם".

"בנוגע לשני הקולות האחרים – החדשני והחתרני – אני טוען כי בעצם הטיפול, החרדים מערערים, בדרכים שונות, על החרדיות המסורתית. דוברי הקול החתרני, למשל, אינם תופשים את עצמם רק כשוליים חברתיים, ככאלו אשר האתוס שלהם מוכתב על ידי הזרם החרדי המרכזי. נקודת המבט שלהם הפוכה וכוללת, למעשה, אמירה ביקורתית על החרדים.

חוקרים של החברה החרדית הצביעו על כך שהחרדיות אימצה, למעשה, את תפיסת העולם הליטאית-המתנגדת. החסידויות כיום ממוסדות ואין בהן את הלהט הדתי הרדיקלי של הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב. דווקא בקהילות הטיפוליות האלה אפשר למצוא משהו מהלהט הזה: יש שם חיבור עמוק בין סבל נפשי ודיכאונות לבין דתיות סוערת, נוקבת; במקומות הללו מדגישים את העובדה שבאמצעות הסבל אפשר להיפגש עם הבורא באמת".


למה אתה קורא לזה חתרנות?

"אספר לך סיפור שימחיש את זה. פגשתי פעם בחתונה מטפל חרדי, והוא אמר לי משפט שלקח לי זמן להבין: 'אצלנו', הוא אמר, 'זה סטנדרט אחר לגמרי. מבחינת הערכים שלי והאמונות שלי, הכלים השבורים האלה שאני מטפל בהם קרובים לקב"ה יותר מכל אחד אחר. ממש כמו המדרש על כך שהקב"ה משתמש בכלים שבורים. השכינה שורה לא בגדולי הדור, לא במנהיגי הציבור ובתלמידי החכמים, אלא בנדכאי הרוח'


אנחנו יכולים אולי להתייחס לאמירה הזו באדישות, אבל אדם חרדי אינו יכול להתעלם מדברים כאלו. זו אינה גישה שאומרת: 'נלך אל המפגרים המסכנים ונציע להם קצת דתיות של גן ילדים'; זו אמירה ברורה שכאן נמצאת השכינה; שהדתיות הממוסדת, המעונבת, היא דתיות של עטיפות, ודווקא הסובלים והשבורים הם הקרובים באמת לקב"ה. אלו דברים החותרים מתחת לממסד החרדי השמרני. זה לא פשוט".

נערים חרדים בחוף ימה של תל אביב, נובמבר 2013 (AP)
למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: AP)

הקול השלישי, החדשני, מערער גם הוא על האתוס החרדי הקלאסי, אך באופן מתון יותר. הוא קשור למפגש בין העולם החרדי לבין השיח הפסיכותרפויטי. חוקרים רבים הצביעו על כך שהעולם הטיפולי המערבי מחקה, למעשה, את הערכים המערביים הדומיננטיים. הפסיכולוגיה הקלינית מושיבה את היחיד בחדר סגור, מציבה בפניו מראה ומבקשת ממנו לשוחח. העמדה כזו, אומר גודמן, היא חומר נפץ בעבור קהילה חרדית מן השורה: "החשש הגדול הוא כי בקצה-קצהו של הטיפול הפסיכולוגי, יושב אדם שמוריד את הכיפה", אומר גודמן, "יש כאן הזמנה ליחיד לחשוב מחדש על עצמו באופן המאיים על ההישענות על טקסטים קדושים, על המסורת, על סמכות הרבנים. קח משפט כמו: 'הייתי בשבת אצל ההורים, והיינו בבית ביחד, אני רוצה לספר איך הרגשתי'. המשפט הפשוט הזה הוא איום חברתי. 'איך הרגשתי' זו אמירה נפיצה משום שהחברה החרדית אינה רגילה לעצור אדם ולהזמין אותו לספר איך הוא מרגיש".

"בספר אני מתאר מקרה שבו ציינו את 'יום בריאות הנפש', ובקהילה החדשה הזמינו את המטופלים לספר כיצד הם מרגישים בנוגע לסטיגמה על חולי-הנפש. אחד מהם התחיל לספר איך הוא מרגיש ופתאום קפץ המנהל ואמר: 'רגע, חס ושלום, בכלל לא רואים עליכם מבחוץ שאתם חולי-נפש, אף אחד לא שם לב לזה'. מה בעצם קרה כאן? הוא עזב את השיח של 'איך אתה מרגיש' ועבר ל-'איך החברה רואה אתכם, מה אומרים עליכם'. זהו מפגש בין שתי שפות".

אבל זה נעשה כדי להקל על המטופלים, להראות להם שהם בסדר, שהם כמו כולם

"יכול להיות. אני לא רוצה להיות שיפוטי כלפי זה, אני מתאר את מה שראיתי. במקרה אחר, ישבה פסיכולוגית חרדית עם קבוצה של נשים ושאלה אותן איך הן הרגישו בשבת עם ההורים. אחת מהן התחילה לומר שלא היה לה טוב כי הכריחו אותה לעשות מטלות בבית וכן הלאה, ואז אישה אחרת מן הקבוצה השתיקה אותה ואמרה: 'אבל אסור לדבר ככה! יש כיבוד אב ואם!' זהו הקונפליקט.

חרדים בהלוויית הרב עובדיה יוסף בירושלים, אוקטובר 2013 (AP)
למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: AP)

את השינויים הללו מזהה גודמן אפילו משיחות עם משגיחים בישיבות חרדיות, תחום נוסף שהוא חוקר בימים אלה במסגרת מחקר אנתרופולוגי. דווקא המשגיחים, הוא אומר, מעידים על ריכוך מסוים באתוס החרדי: "הרבה מאוד משגיחים מספרים לי על הכשָרות שהם עוברים, על ימי השתלמות למשגיחים אשר במסגרתם באים פסיכולוגים להרצות ולדבר על גיל ההתבגרות. המשגיח תמיד היה ממונה על האזורים הללו, אבל זה לא נעשה עם הכשרה פסיכולוגית מיוחדת, והנה – זה מתחיל לצמוח. יש הרבה יותר הפניות לאנשי-מקצוע, משגיחים שאומרים לי: "יש לי פסיכולוג שאני מתייעץ אתו באופן קבוע", משגיחים שמנהלים פנקס עם רישום על כל תלמיד ועל השיחות שהם ניהלו איתו. גם מקומה של אמו של התלמיד השתנה. היום, אימהות מתקשרות למשגיח ושואלות מה קורה עם הבן שלהן. בעבר זה היה תפקיד שהיה שמור לאב. אלו הם שינויים".

מדוע קראת לספר 'גלות הכלים השבורים'?

"יש בשם הזה כמה רבדים: אחד מהם הזכרתי כבר קודם – המדרש על כלי תשמישיו של הקב"ה, המובא גם בתחילת הספר; רובד נוסף מהדהד את קבלת האר"י – על הכלים שנשברו והניצוצות הנמצאים בגלות. היו מטפלים אשר תיארו את התפקיד שלהם כאיסוף של הניצוצות – הנשמות השבורות של המטופלים – כחלק מהתיקון האלוקי, כלומר, יש כאן מעשה דתי משמעותי; נוסף על כך, ישנו רובד הקשור לגלות כהגליה, הגליית חולי-הנפש אל מחוץ לקהילה – תהליך שכבר מישל פוקו הצביע עליו. במובן הזה, החרדים הם מאוד מודרניים – חולי הנפש הם 'אחרים', המסוגרים ונמצאים הרחק מעיני הקהילה ה'נורמלית' ".

דווקא בקהילות הטיפוליות הללו אפשר למצוא את הלהט הדתי הזה. יש שם חיבור עמוק בין סבל נפשי ודיכאונות לבין דתיות סוערת, נוקבת; במקומות הללו מדגישים את העובדה שבאמצעות הסבל אפשר להיפגש עם הבורא באמת.

הראיון המלא מתפרסם בגיליון 64 של "דעות", בהוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, העוסק במחלות נפש בחברה הדתית.