המדענים הוכיחו שהעולם נברא על ידי האל - יש מאין?

התגלית האחרונה, שאיששה את תיאוריית היווצרות היקום, מוכיחה למעשה את סיפור הבריאה המקראי. פרופסור קוה על התגלית החדשה, שהפכה את ספר בראשית מאלגוריה - לעובדה מדעית

המפץ הגדול (ShutterStock)
הגילוי החדש מוכיח שפסוקי בראשית אינם אלגוריה, כי אם עובדה מדעית (צילום: ShutterStock)

לפי מדע הקוסמולוגיה המודרני, העולם נוצר בעבר הרחוק - לפני מכ-14 מיליארד שנים; ראשית האמונה היהודית, מקורה במעמד מתן תורה בהר סיני, לפני כ-3,500 שנה. מאז ועד היום, זרם המדע קדימה והגיע להבנה דרמטית חדשה במאה העשרים - ולשיא חדש בשבוע שעבר - בתגלית של מדידת אותות מהיקום הבראשיתי בשברירי שנייה לאחר היווצרו. חוקי התורה שבכתב, שהתקבלה בהר סיני, עברו פרשנות במשך הדורות, כדי לפסוק לגבי מצבים חדשים שנוצרו. מכאן שיש אנלוגיה מרתקת בין התפתחות המדע, שנותן "פרשנות" להיווצרות היקום לפי חוקי המדע, לבין התפתחות התורה שבעל פה, שהעניקה פרשנות רחבה יותר לתורה שבכתב, שניתנה בסיני.

עד אמצע המאה הקודמת האמינו כל המדענים שהעולם הוא קדמון. כיצד ניתן היה אז להתייחס לפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"? לכאורה מדובר בסתירה. כנגד הסברה הרווחת באותה תקופה, שדיברה על קדמוניות העולם, ניצבה התפיסה שהציג סיפור הבריאה, שדיבר על "ראשית", ועל מושג תחילתו של העולם.

הרמב"ם אמר זאת קודם

התשובה לסתירות, כביכול, בין הטקסט התורני לתפיסת המדע, ניתנה על ידי גדול המאמינים - הרמב"ם, שגילם בדמותו את השילוב של איש המדע עם איש האמונה. הרמב"ם הציב בתקופתו עמדה חדשה שהתמודדה עם תפיסות יווניות, מצד אנשי המדע והפילוסופיה בתקופתו, שטענו שהעולם הוא קדמון ולא נברא, והיה קיים מאז ומתמיד. בספרו "מורה נבוכים", כתב הרמב"ם כי הוא מאמין שהעולם אכן נברא, כפי שנכתב בפסוק הראשון בתורה, אבל הוסיף כי אם יוכיח המדע שאכן העולם הוא קדמון, הוא יקבל זאת כעובדה מדעית. במקרה זה, אומר הרמב"ם, נפרש את הפסוק הראשון של התורה לא כפשוטו, ואת מעשה הבריאה המתואר בו נראה כאלגוריה, כמשל בלבד.

עתה, יותר מ-800 שנה מאז הרמב"ם, התבשרנו על הגילוי האחרון בסוגיית המפץ הגדול, שמחזק למעשה את ההבנה שהיוונים ועולם המדע טעו, ואילו הפסוק הראשון בספר בראשית לא רק שאיננו אלגוריה, אלא שהוא חופף לתיאוריה שהציג המדע על היווצרות העולם באופן מופלא.

נחזור אחורה כדי להבין את שורש העניין: בשנת 1946 הציע ג'ורג' גמוב תיאוריה קוסמולוגית מהפכנית וקרא לה "המפץ הגדול". לפי תאוריה זו, היקום נוצר ממפץ אדיר שהתפתח ל"כדור אש קדום" והוא הופיע בפתאומיות, משמע יש מאין. התאוריה של גמוב התקבלה בעולם המדע בספקנות רבה, ממש כמו הספקנות והביקורת ששלטו בעולם המדע ביחס לפסוק הראשון של התורה. פריצת הדרך המדעית אירעה בשנת 1964, כאשר המדענים פנזיאס ווילסון מדדו קרינה קוסמית חלשה שנותרה ביקום מהמפץ הגדול. הגילוי הזה זיכה את שני המדענים בפרס נובל, בשנת 1978.

הטלסקופ הענק BICEP בקוטב הדרומי קלט הדים מהמפץ הגדול. מרץ 2014 (אתר רשמי , האתר הרשמי של אוניברסיטת הרווארד)
המתקן BICEP2 בקוטב הדרומי (צילום: מתוך האתר הרשמי של אוניברסיטת הרווארד)

לפי תאוריית המפץ הגדול, ראשית היקום הייתה נקודה בעלת נפח 0, ולכן נלמד מכאן שהדבר נכון גם לגבי המקום והזמן, כפי שהסביר אינשטיין. במילים אחרות, כל ה"יש" המדעי ראשיתו במפץ הגדול, ובכלל זה - גם הזמן. אין פלא, איפוא, שהמילה הראשונה בתורה היא "בראשית" ,שפירושה תחילת הזמן.

הבעיה המדעית, שלא נפתרה עד לפני שנתיים, גם לאחר פרסום תאוריית "המפץ הגדול", הייתה באשר לזהות הגורם שהעניק מסה לחומר. הפיזיקה של החלקיקים מלמדת שהחומר עשוי מחלקיקים יסודיים, אבל גם היא לא מצאה מענה, עד לאחרונה, לשאלה מי אחראי להענקת המסה. בשנת 1964 הציע המדען היגס תיאוריה שלפיה אכן יש "חלקיק" העשוי ל"שאת באחריות" להיווצרות המסה. אותו חלקיק ידוע לכולנו בשמו "החלקיק האלוהי", וזהו חלקיק שנוצר בשברירי השנייה הראשונה לאחר הבריאה.

הגיע הפתרון המיוחל לשאלת ה"תוהו ובוהו"

לקראת סוף 2012 פורסם גילוי נוסף, כאשר במנהרה תת קרקעית שנבנתה בשווייץ, נמצא אותו "חלקיק אלוהי". הגילוי הזה זיכה את היגס בפרס נובל, אבל לא רק בזה. הימצאות החלקיק נתנה הסבר חדש לפסוק הראשון "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ", לפיו בתחילת הזמן היה מפץ גדול שגרם להיווצרות ה"חלקיק האלוהי", זהו החלקיק האחראי למסה של השמים והארץ.

הטלסקופ הענק BICEP בקוטב הדרומי קלט הדים מהמפץ הגדול. מרץ 2014 (רויטרס)
הטלסקופ כוון ל"חור הדרומי" (צילום: רויטרס)

השיא הגיע בשבוע שעבר, כאשר מדענים הצליחו למדוד אותות שנוצרו בשברירי השנייה הראשונים להיווצרותו של היקום הקדום. הגילוי הזה מספק, לראשונה, הסבר לפסוק השני בתורה, שעד כה היה סתום: "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום". מיד לאחר המפץ שררה טמפרטורה גבוהה מאוד, והחומר שנוצר היה מעורבב בתוהו ובוהו (פלזמה) באופן כזה שלא ניתן היה להוציא מתוכו אנרגיה. ההסבר הזה מתאים לתאור המקראי, שהיקום היה חשוך. האנרגיה יכלה לבקוע מהיקום רק כשהטמפרטורה ירדה, והחומר הפך להיות מורכב מאטומים.

כל זה קרה כ-380 אלף שנה לאחר הבריאה, וזו האנרגיה הקוסמית שמדדו פנזיאס ווילסון. גם הגילוי הזה מתאים לפסוקי התורה שקובעים כי מיד לאחר התוהו ובוהו, "ויאמר אלוהים יהי אור - ויהי אור". דהיינו אטומיזציה של החומר המעורבב אפשרה לאור לבקוע. התיאור המדעי חופף גם את הפסוקים הבאים: "וירא אלוקים את האור כי טוב, ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". גם את זה מדדו פנזיאס ווילסון.

השאלה שנותרה פתוחה לאורך זמן הייתה מהו אותו "תוהו ובוהו" ומה ההוכחה המדעית לתקופת ה"תוהו ובוהו". לשאלה הזאת ניתנה תשובה בשבוע שעבר בפריצת הדרך שסיפקה מדידת האותות מנוצרו במפץ הגדול. לפי אלברט איינשטיין, היקום הבראשיתי בתחילתו התפשט באופן מהיר במיוחד, מה שגרם להיווצרות עוויתות המכונות על ידי המדענים "גלי גרביטציה", אלה הגלים שנמדדו לראשונה עכשיו. לסיכומו של עניין, הסיפור המקראי, על כל שלביו, קיבל בשבוע שעבר אישוש מדעי, כאשר פסוקים שנחשבו כאלגוריה נהפכו לעובדה מדעית.

פרופסור משה קוה הוא פיזיקאי ממכון רזניק לטכנולוגיה מתקדמת באוניברסיטת בר-אילן