"עבור אפריקנים אמריקנים, יציאת מצרים הוא סיפור רב עוצמה על שחרור מכבלי העבדות, על יציאה לחירות ועל כבוד האדם, שתחילתו בימי העבדות והמשכו בתנועה לזכויות האזרח. הבטחה זו סייעה לדורות רבים לעמוד בפני עוני ורדיפה, תוך היאחזות בתקווה לעתיד טוב יותר".
דברים אלו נאמרו בליל הסדר בשנה שעברה על ידי נשיא ארה"ב ברק אובמה שמקפיד מידי שנה לערוך את ליל הסדר בבית הלבן. על אף שאובמה, היה רחוק גנטית והיסטורית מהעבדות, זאת כיוון שהינו בן למהגר קנייתי, שמעולם לא היה חלק מהעבדות בארצות הברית, הוא לא שלל את הקשר העמוק שלו כאדם שחור להיסטורית השחורים בארצות, בנאומיי הבחירות שלו, הוא לא הרפה מקשר זה, אפילו בנאומו המוכר: yes we can, הוא מזכיר את שחרור העבדים כאילו היה חלק מהם. אובמה ראה את עצמה כחלק מתנועה השחורים בארצות הברית, והם ראו בו חלק מהם.
עוד על פסח בוואלה! יהדות
איך נולד הלחן החדש של השיר: "והיא שעמדה"?
מה היה קורה אם היינו נשארים במצרים?
למה מפריע לי המושג: ליל הסדר?
זהירות: בידקו את הנייר, הוא עלול להכיל חמץ
ליל הסדר הוא הצגה אחת גדולה
בראיון מיוחד שערכה כלת פרסת נובל לספרות, הסופרת - טוני מוריסון, אולי הגברת הראשונה של הספרות השחורה והעבדים בארצות הברית, עמדה על כך מוריסון כי ישנו גורל משותף בין השחורים לבין היהודים. זאת בין היתר בעקבות שיתוף הפעולה וההירתמות של היהודים במאבק זכויות האזרח של ד"ר מרתין לותר קינג. אך מי שמכיר את מוריסון, ידע שלא מדובר בעוד אמירה של סופרת, אלא הזדמנות לקורא לעיין היטב בהיסטורית השחורים בארצות הברית ולגלות מה על אותו קשר משמעותי.
.
"הועמדנו כולנו בשורה כדי שיקבעו את שווינו. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, נשואים ורווקים את כולנו העמידו בשורה אחת עם סוסים, כבשים וחזירים. היו שם סוסים וגברים, בני בקר ונשים, חזירים וילדים, כולם באותה דרגה בסולם הקיום, וכולם נתונים לאותה בחינה מדוקדקת" מי שקורא את הטקסט עשוי לחשוב שמדובר בציטוט מאושוויץ, עדות של ניצול שואה. אבל מאחורי המילים האלה, עומד פרדריק דאגלס, עבד שחור אמריקני שכתב את החיבור הזה ב1845. באופן מפורט דקדקני להחריד, תיאר דאגלס את חייו של עבד בארה"ב.
אותה יבשת שהצהירה וחינכה את העולם לדמוקרטיה ושיוון, באותה עת הייתה מהאחרונים שעוד החזיקה עבדים שחורים. דאגלס, קיבל מעמד של מנהיג שחור פורץ דרך בארה"ב, זאת מכיוון שבניגוד לחיבורים שונים שנכתבו כנגד העבדות, הוא בין הראשונים והיחידים שכתבו מנקודת מבט ראשונה, עד חיבורו של דאגלס. באופן מרשים, תיאר דאגלס את האכזריות שהייתה בעבדות, זאת בניגוד למרבית ספרים שעסקו בנושא ונכתבו בעיקר על ידי לבנים תיארו את העבדות באופן שטחי, כך שספרות פופולארית וקלאסית כמו "חלף עם הרוח" תיארה את העבד השחור, בתוך בקתה שר ומזמר. דאגלס יצא חוצץ נגד התסריט הזה, וכך למעשה היווה עדות חיה לתרחישים הנוראים של אמריקה החשוכה, בו הם הוא מתאר באופן פסיכי כיצד האומה שמכתיבה עד היום את ערך שיוון החירות והדמוקרטיה, בעת ובעונה אחת לכדה שחורים ומכרה אותם כאילו היו צאן ובקר
בתחילת המאה ה17, החלו מיסיונרים נוצרים ספרדים ופורטוגזיים ללכוד אלפי אפריקנים אל תוך ספינות שהובילו את אותם אפריקנים אל "עולם חדש" בו הם יסיימו כעבדים. אותם מיסיונרים נוצרים שדגלו באמונתם הדתית בשיווין ואחווה, לא ראו פגם בסחר בעבדים, יתרה מזאת ראשוני האפריקאים שנמכרו לעבדות בשנת 1619, הגיעו בספינת סחר עבדים שנקראה : "אוניית הטוב של ישו", שסחרה סך הכול כעשרים שחורים, הוביל בסופו של דבר לתעשייה נוצרית חזקה שהביאה ל-4 מיליון אפריקאים שהוגלו לארצות הברית.
על אף שבעלי המטעים ראו בעבד השחור כחפץ, בעלי העבדים הנוצרים, לא רצו לבדל את השחורים שלהם מאמונתם, הם ראו בשחור, כישות כופרת ובלתי מחונכת ועל האדון לחנכו על פי ערכים נוצרים. בעלי העבדים ונשותיהם הקפידו שאותם עבדים שחורים יאזינו לכתבי הקודש הנוצרים זאת על מנת להפוך אותם לבני אדם, או ליתר דיוק, עבדים נאמנים לאדונם.
אחת התמונות המאפיינות ביותר את העבדות האמריקאית היא סיטואציה בה העבדים ובעליהם היו מתכנסים בצוותא בכנסיית המטע על מנת להאזין לבשורת האחווה של ישו. כמובן, בעלי המטעים צנזרו חלק נכבד מהכתבים והקפידו על כך שהכמורה תטיף לנאמנות. יצא שהעבד האמריקאי האזין בעיקר לדרשות בנוסח: "שמעו עבדים אל אדוניכם לפי הבשר ביראה ורתת בתום לבבכם כמו למשיח". אך תפיסת האדונים הלבנים על עבדיהם לא נשאה פרי. העבדים השחורים מצאו נחמה דווקא לקול אחר - קול היהדות.
תולדות עם ישראל במצרים, אשר עבדו בפרך התנסו ברעב, בסבל ובעבודות פרך, מצאו אוזן קשובה אצל העבדים. כאשר העבד השחור נשלח לעבוד במטעים למשך יום שלם, כאשר בנו נלקח ממנו ונמכר לאדון אחר הרחק ממנו, כאשר הופשט ונענש במלקות על התנהגות לא הולמת, לא רק שמצא העבד השחור אות הזדהות עם העבד הישראלי, הוא אף צד בדמיונו את האפשרות לקחת חלק בסיפור יציאת מצרים שלו, בו הוא רואה את עצמו כמו בני ישראל שואפים יוצאים מעבדות ושבים לארצם. סיפור יציאת מצרים עורר אהדה רבה בקרב העבדים. אם תרצו פסקול העבדים שנשה כמעט להמנון העבדים היה "שלח נא עמי" (let my people go), או השיר "לחצות את המים" (wade it the water) שנכתב בהשראת קריעת ים סוף, ספק שיר שירה ספק תפילה לאותם עבדים שברחו אל עבר הצפון והחופש.
let my people go
שחרור העבדים מתחיל למעשה באדם אחד בשם דרד סקוט, עבד שחור שנקנה ב1795 על ידי משפחת פטר בלאו, בעיירת הדרום וירג'יניה, ומשם כמו עבדים רבים נמכר למשפחה אחר בעיירה אחרת, באיזור שבו ניתן היה לשחורים לצאת לחופשי. לאחר שאדונו נפטר, אחיו של האדון קיבל את סקוט בירושה. בעקבות התנהלות זו, ורוח המאבק בעבדות שהתעוררה, פנה סקוט לבית המשפט בשנת 1846 בתביעה לשחרורו, סקוט הפסיד במשפט הראשון, לאחר ערעור לבית המשפט המחוזי, קבעו המושבעים כי סקוט הוא אדם חופשי. משפחת האדון ערערו לבית המשפט, העליון שקבעו כי סקוט הינו עבד כשפסק הדין נכתב כי הגזע השחור הוא גזע נחות, לכן אין ביכולתו לשאת בחופש. "גזע נחות יותר, ובכלל בלתי ראויים להיות קשורים לגזע הלבן, בין אם בקשרים חברתיים ובין אם בקשרים פוליטיים. השחורים הם כה נחותים שאין להם זכויות שהאדם הלבן צריך בכלל להתחשב בהן."
דעת הרוב של בית המשפט הציגה בפסק הדין את "האסון" שיקרה אם יכירו בסקוט כאזרח:"ינתן לבני הגזע הכושי (negro) הזכות לעבור ממדינה למדינה לפי רצונו, חופש דיבור בציבור ובמקומות פרטיים, כפי שיכול אזרח חופשי לבן, הזכות להתוועד באופן ציבורי ולדון בנושאים פוליטיים, והזכות לשאת נשק". פסק הדין זעזע את אמריקה, בעיקר את תושביו הצפוניים שברובו התנגד לעבדות, וכך למעשה התפתחו הניצנים הראשונים בין הפרדת מדינות הצפון שהתנגדו לעבדות לבין מדינות הדרום שמרבית התעשייה שלהם הייתה תלוי בה.
השיא של הפרדת המדינות, היה כאשר נבחר אברהם לינקולין לנשיאה של ארה"ב, לינקולין לא דרש מהדרום לשחרור עבדים, אך הוא עמד בתוקף על כך שהעבדות תוגבל רק במקומות שבהן היא כבר קיימת, וכך למעשה החריף את המשבר עם מדינות הדרום, שהחליטו לפרוש מן ארה"ב וליצור לעצמן אוטונומיה עצמאית, ההחלטה כמובן הביאה למלחמת האזרחים. במהלך המלחמה שרק החריפה עם הזמן, הכריז לינקולין על שחור כללי של העבדים במדינות ארה"ב, כולל המדינות הדרום המורדות, להכרזה זו הייתה תוקף סמלי ומוסרי רב, אמונם מדינות אלו לא היו מחויבות להחלטות לינקולין, אך בכל מקום שנכבש על ידי צבא הצפון, שוחררו העבדים. רק ב6 לדצמבר, 1865, נכנס לתוקף התיקון ה13 של חוקת ארצות הברית, האוסר על עבדות.
אף על פי שהשחורים יצאו לחופשי, הדרך אל החופש המוחלט היה עוד רחוק לגמרי. עם שחרור העבדים, אמריקה הזרדרזה לחוקק חוקי הפרדה בין שחורים ללבנים, חוקים אלו אפשרו הפרדה גזעית במרחבים הציבורים, כשהצהרת החוק טוענת שמדובר בסטטוס של נפרד אבל שווה, בפועל, חוקים אלו הובילו למתן שירותים נחותים מאלו שקיבלו ציבור האמריקאים הלבנים. ובאופן שיטתי השחור האמריקאי זכה לנחיתות כלכלית וחברתית, הן בבתי הספר, האקדמיה, השירותים הציבוריים, מסעדות ואף ברזיות. הבערה כנגד מדינית זו החלה לקבל מעמד משמעותי באוגוסט 1955 כאשר, "אמט טיל" נער שחור בן 14, העז לשוחח עם אישה לבנה, ונרצח בעקבות זאת. אמריקה הזדעזעה, אבל הזעזוע לא הספיק. השחורים של הדרום התארגנו לעצרת בלתי אלימה בעיירת מונטגומרי באלבמה.
ארבעה ימים אחרי העצרת, נעצרה רוזה פארקס על הפרת סדר ציבורי, כיוון שסרבה לפנות את כסאה לאדם לבן. כאמור, באותם ימים הוטלה הפרדה בין שחורים ללבנים בתחבורה ציבורית, אומנם פארקס ישבה בחלק האחורי המיועד לשחורים, אך כאשר התמלא חלקו הקדמי של הלבנים, נאלצו השחורים לפנות את מקומם ללבנים, פארקס סירבה, וכך הפכה לסמל התעוררות המאבק. בעקבות מעצרה, הוביל מרטין לותר קינג את חרם האוטובוסים של מונטגמורי, שבעקבותיו ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה, ולאחר ערעור פארקס לבית המשפט העליון, הכריעו השופטים כי ההפרדה הגזעית מנוגדת לחוקת ארצות הברית.
בעקבות מעצרה הוביל הכומר מרטין לותר קינג את חרם האוטובוסים של מונטגומרי, שהשפיע רבות על חברות התחבורה הציבורית כיוון שחלק ניכר מנוסעיו היו שחורים, הדבר גרם להפסדים ניכרים, השחורים התעקשו והלכו בעיקר ברגל, ובנוסף נעשה התארגנות מקומית של הסעות באמצעות בעלי מכוניות של שחורים. לבסוף, בעקבות המחאה, ביטלה חברת האוטובוסים הציבורית את מדיניות ההפרדה הגזעית שלה. הערעור על הרשעתה של פארקס נידון בבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-13 בנובמבר הכריעו השופטים כי ההפרדה הגזעית באוטובוסים נוגדת את חוקת ארצות הברית, וזה רק היה הדבר שהצית את ההיסטוריה.
באותו מצעד השיא היה באנדרטת ליקונלין, הדמות שחתומה על שחרור העבדים, רבע מיליון בני אדם עמדו על מדרגות אנדרטת לינקולן כדי לשמוע את ד"ר מרטין לותר קינג נושא דברים, לשמוע בשורה חדשה מפיו של מנהיגם למאבק נגד הגזענות. קינג, דרשן חד לשון עמד עם טקסט כתוב ונשא דברים לקול תשואות הקהל: "ב??ל נ?ת?פ??ל??ש? ב??מ?ע?מ?ק?י י?או?ש? ה?י?ו?ם י?ד?יד?י או?מ?ר ל?כ?ם ז?את ג??ם א?ם נ?ת?מו?ד?ד מו?ל ק?ש??י?י ה?י?ו?ם או? ה?מ??ח?ר, י?ש? ב??י ע?ד?י?ן ח?זו?ן ה?מ??ש??ר?ש? ב??ח?לו?ם ה?א?מ?ר?יק?א?י". שניות ספורות לאחר הנאום, כשהוא בדרכו לרדת מהפודיום אל עבר הקהל, צעקה זמרת הגוספל, מהליה ג'קסון: "ספר להם על החלום, מרטין, ספר להם". השאר היסטוריה. קינג שהאמין בדרך בלתי אלימה, נרצח בשעת צהריים במפרסת של מוטל מקומי, בנאומו האחרון דיבר על הטיפוס אל מקום בו השיווין והחירות היא מנת חלקו של אדם, הטיפוס כלשונו של קינג הוא אל עבר הארץ המובטחת.