וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לאלוהים לא אכפת

23.4.2014 / 12:25

היא דמות מוכרת בציבור הדתי לאומי. בשנים האחרונות חל מפנה בנפשה ואט אט היא יצאה מעולם "ההלכה" עד שמגדל הקלפים שבתוכה קרס בבת אחת. כעת היא כותבת על כך בפעם הראשונה

אישה בודדה. ShutterStock
אילוסטרציה/ShutterStock

טקסיות

שבועות זה החג שאני הכי אוהבת. למעשה זה החג היחיד שאני אוהבת. אני חובבת קטנה מאד של טקסים, וימי החול הרגילים קדושים בעיני. אבל בשבועות תמיד אהבתי הכל. את מזג האוויר, את השמלה הלבנה ועוגות הגבינה, את מה שהוא מסמל. אפילו את מגילת רות. הגיבורה הזו, ששמה כשמי, היא הגיבורה החביבה עלי. כשהייתי ילדה, לכל הבובות שלי קראו רות ונעמי. כשהייתי גדולה, בחג שבועות חיללתי שבת בפעם הראשונה.

חילול

האמת היא שזה לא מדויק. אני מחללת שבת לטנטית מאז ומעולם. אף פעם לא באמת חשבתי שיש קשר אמיתי בין שעון שבת לרצון האל. ממש כמו שלא חשבתי שלאלוהים אכפת באיזה מזלג אכלתי. למה שיהיה אכפת לו? הוא אלוהים, למען השם.

אני, כמובן, מכירה את כל התשובות. הן לא שכנעו אותי אף פעם, אבל גם לא הטרידו אותי. עמוק בלב תמיד האמנתי שזה לא באמת משנה. אבל אלוהים, חשבתי, מגיע בעסקת חבילה עם כל זה. וזו גם החברה שלי, עמם עמי ואלוהיהם אלוהי. אז שיהיה ככה.

לבד

כל זה קצת השתנה כשהתגרשתי משעון השבת. כלומר מהאיש שיודע לכוון אותו. לא הייתה לי התנגדות עקרונית לאורות שנדלקים וכבים מעצמם, פשוט לא ידעתי איך. וזה לא היה מספיק חשוב כדי לבקש בכל פעם מהשכן. כשאת גרה לבד, ובשבת בצהרים קוראת ספר, לכפתור של המזגן או האור יש כל כך מעט משמעות. חשבתי שזה זמני, רק בינתיים. עוד אשוב אל ארץ האורות הכבים מעצמם. אני יודעת את הדרך. זה הרי הבית שלי.

תאונה

בחג שבועות לפני ארבע שנים נסעתי לצפון. אוי, כמה חיכיתי לנסיעה הזו. הוזמנתי לאירוע מאד מכובד, בחג האהוב עלי, בעונה הכי נפלאה בשנה. אלו היו הימים הבודדים ביותר שידעתי בימי חיי.

בערב החג, חברים שהיו אמורים להצטרף אלי עשו תאונה קלה בדרך. הם, ואיתם האוכל הכשר שהיו אמורים להביא, נשארו לקבל את התורה במרכז. נשארתי לבד, בקצה המדינה, דתיה יחידה עם קרקרים. מוצאת מהקשרי וכל כך, כל כך בודדה. החג התחבר אז עם שבת, לשלושה ימים של שבתון ונתק. רציתי כל כך לדבר עם מישהו, להושיט יד, שמישהו יגיד לי שהכל בסדר. איכשהו הספרים ומזג האוויר לא הספיקו הפעם. והתגעגעתי הביתה.

כשחזרתי סיפרתי את כל זה לחבר, דתי סטנדרטי לחלוטין. "מה, חבל שלא סימסת", הוא אמר, "הייתי עונה". בשבת שאחר כך ניסיתי. ענה. ניסיתי עוד כמה אנשים, דתיים עם מיחם וכל הדברים. ובבת אחת, נתק מוחלט בימי שבתון הפך לבלתי אפשרי. עד אז אפילו לא הרגשתי בודדה. אבל התמקמתי מאד בטבעיות ברשת הסודית של אנשים כמוני. ההמנון הסודי של העם הסודי: עמוק בלב אנחנו יודעים שזה לא ממש משנה.

אנרציה

בשלב הזה, ומחילה מאלוהי המודעות העצמית, אם מישהו היה מכנה אותי בכינוי הגנאי "דתיה לייט", הייתי נעלבת. נכון שהרבה דברים שהקפדתי עליהם פעם, בעיקר מתוך אנרציה, נשרו בהדרגה. אבל כל עוד הפרהסיה נשמרה, זה היה בעיני חסר משמעות. קיום-לא-קיום, בזמן-לא-זמן. עם אנשים כמוני, כשאף אחד לא רואה.

שמיים

ערב שבת אחד, אחרי ארוחת שבת והטיול המסורתי הרגלי ברחוב, חבר אחד הכניס את הכיפה לכיס, ונסענו לסרט. השמים לא נפלו ולא-לא נפלו, הם פשוט היו שמיים. זה לא היה אקט של מחאה או החלטה ערכית, הוא לא לווה באשמה או בייסורי נפש. האמת היא שהיה סתם כיף. בבוקר קמנו אל חולצות שבת וקפה ממיחם, והרגשנו בבית. למי זה מפריע אם בלילה אנחנו רואים סרט. לאלוהים הרי לא אכפת, והחברים והמשפחה כולם בסלון עם העיתונים. בערך באותה תקופה הציעו לי להעביר הרצאה שדרשה נסיעה בשבת דרומה. אמרתי לא, תודה. אני שומרת שבת.

סמס

הגבול בין הסוד לפרהסיה קרס בבת אחת, בלי שבכלל תכננתי. בנסיבות שמקובל לכנות פרוזאיות.

באחת השבתות תכננתי ללכת להורים ברגל. הייתי קצת חולה, וחבר הציע להסיע אותי. הסכמתי. שנינו לא נוסעים בשבת רשמית, ולכן זה לא נחשב. מה שקורה דרכים צדדיות נשאר בדרכים צדדיות. הוא סימס לי את נקודת האיסוף, ויצאתי מהבית קצת לפני שעת הארוחה. כלומר, בדיוק כשכל המתפללים בבית הכנסת הסמוך יצאו מתפילת שחרית.

הם צעדו מולי, חבורה גדולה של אנשים טובים ויפים עם כיפה וטלית, שעד לאותו רגע מניתי את חלקי עמם. ושכחתי לאן אני אמורה ללכת. עמדתי שם, תוהה, ומתפלל אחד שאל אם הכל בסדר. אמרתי "אמורים לאסוף אותי מאיפשהו, אני לא בטוחה שאני יודעת איפה זה", הוצאתי טלפון מהכיס, והראיתי לו. המתפלל הראה לי את המקום, ואיחלנו אחד לשנייה שבת שלום.

כל השיחה ארכה כמה שניות, במהלכן חוויתי חוויה חוץ-גופית כמעט. ראיתי את התמונה מבחוץ, והבנתי שתם עידן. יש הם ויש אני, וזה כבר לא אותו הדבר. אני לא המתפללים עם הכיפה והטלית. אני זו שמסבירים לה איפה הרכב. יכולתי להרגיש את הלב שלי נשבר, פיזית. נכנסתי לרכב, ונפלתי לזרועותיו של הנהג בדמעות. בכיתי ובכיתי, על ההבנה שאין ממנה דרך חזרה. אחר כך נסענו.

תסכול

התהליך אולי הבשיל במשך שנים, אבל מגדל הקלפים קרס בבת אחת. אחר כך כבר ניערתי את כל הקליפות שנשארו. דוגמא זעירה: הייתי מאד פעילה בקבוצות פייסבוק אורתודוכסיות. הולמת בראשי בקיר בתסכול בנושאים כמו שירת נשים. כיסוי ראש. קטניות בפסח. נפרדתי מכולן בלחיצת כפתור. קצתי במלחמות סרק. אולי ההלכה באמת אוסרת את כל הדברים האלה. אבל מה זה קשור לאלוהים, ומה זה קשור אלי. אני פשוט יהודיה לא שומרת הלכה. ברגע שהבנתי, השלמתי והודיתי, הכל נעשה יותר קל. המצב החדש הרגיש מתאים ונכון, ואיכשהו גם מוכר.

שלווה

מה הלאה, רות? עמך עמי ואלוהיך אלוהי. רצה אלוהים, ובחג שבועות השנה אחזור לאותו אירוע בצפון. כבר לא ניזונה מקרקרים ונלחמת במתגים. ואני שוב מחכה לחג.
ועם שוך הדמעות, כמה אמת יש בכל זה. וכמה שלווה.

שם הכותבת שמור במערכת

2
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully