ישנה מילה אחת החוזר ונשנית בענייני הברכות והקללות של פרשת בחוקותי, והיא הפועל "הלך" בהטיותיו השונות. הפרשה פותחת במילים: "אם בחוקותי תלכו, ו-ה' מבטיח כשכר על כך: "והתהלכתי בתוככם". בקללות חוזרת אותה תבנית: "אם תלכו עמי קרי... והלכתי אף אני עמכם בקרי" ושני הביטויים האחרונים חוזרים על עצמם פעמיים. ההליכה במובן של התקדמות היא ממהותו של האדם. בכך עומד האדם בניגוד לבעלי החיים, שהם מהלכים, אך אינם מתקדמים בהליכתם מבחינה מהותית, ובניגוד למלאכים שאינם מהלכים כלל, כדברי הנביא זכריה בחזונו: ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".
אכן במין האנושי נטועה השאיפה להתקדם תמיד, ובפועל האדם אכן נמצא תמיד בהתקדמות, השאלה היא לאיזה כיוון הוא מתקדם? הפרשה מעמידה אותנו על כך שאנחנו הולכים כל הזמן, אולם יכולים אנו ללכת בחוקות הבורא, אך גם עלולים ללכת עמו בקרי, ולצעוד בשרירות ליבנו.
רבי לוי יצחק מברדיטשב בספרו "קדושת לוי" כתב על מילות הפתיחה לפרשתנו: "נקרא הצדיק בבחינת מהלך לפי שהולך ממדרגה למדרגה.... ועל פי זה נוכל לבאר מאמר חכמינו : כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא"... דהיינו, שישנה בכל יום הליכותיו, שהולך בכל יום ויום למדרגה יותר גדולה. אז מובטח לו שהוא בן עולם הבא. הפרשן החסידי עונה בכך על השאלה כיצד ייתכן שדי בלימוד הלכה קצר כדי להבטיח את העולם הבא, והרי לשם כך יש צורך גם להקפיד בקיום מעשי של תורה ומצוות. בתשובתו הוא עומד על כך שההלכה נקראת בשם זה משום שהיא מביאה את האדם לידי התקדמות מתמדת. חכמים לא התכוונו בדבריהם למי שלומד הלכות מתוך שגרה שחוקה, אלא לאדם שאכן מהלך לאור ההלכה ומתקדם בכל יום מדרגה לדרגה.
הרצון והצורך להתקדם מדרגה לדרגה בכל יום, באים לידי ביטוי אופטימלי במצוות ספירת העומר. הספירה הראשונית ציינה את התקדמותם של בני ישראל מתחנת היציאה שלהם, מצרים, אל נקודת השיא של מתן תורה. מאז היא מהווה עבור כל אדם מישראל דגם מכונן לדרישה היהודית להתקדם ברוחניות באופן מתמיד.
אכן אדם חייב לדעת ולהרגיש שיש לו יעדים להתקדם אליהם, וכאשר הוא רוצה בהתקדמות הוא מסוגל לבצעה. החיים הם כמו רכיבה על אופניים, אם לא מתקדמים נופלים. מי שאינו שם לעצמו יעדים ברי השגה לחתור לקראתם, ואינו חש שיש לו לאן להתקדם הוא מועד ליפול.
עיקרון זה נכון לא רק בחיי היחיד, אלא גם בחייו של עם. הפילוסוף היהודי פראנץ רוזנצוויג, עמד על בעיה זו בהקשר של המפעל הציוני שהחל בתקופתו. זמן קצר לפני פרסום הצהרת בלפור הוא כתב: "הציונים עלולים להשיג את מטרתם, שהיא בהישג ידם. הסכנה היא שאומה משהשיגה את מטרותיה הלאומי תסתפק במה שהשיגה" (אגרות, ברלין 1935, עמ' 199). רוזנצווייג אכן ידע להצביע מראש על בעיה העומדת ברקע של מצבי התקיעות השונים שאנו עדי להם כיום. גם החברה חייבת להתקדם, וכשהיא חדלה לנוע קדימה, היא עלולה לקפוא על השמרים, להישחק ואף להשחת.
הרב קוק הדגיש בפסקאות רבות בכתביו את השאיפה שצריכה לקנן בחברה הישראלית לא להסתפק ביצירת תשתיות חומר מוצקות, אלא לחבר את הקיום הטבעי לעולם הערכים ולהאירו באור רוחני. בכמה מחיבוריו הוא מחבר את דבריו לפרשתנו. כך הוא מפרש את המילים ואולך אתכם קוממיות כמדברות על הקמת שתי קומות: קומה חומרית וקומה רוחנית, וכך הוא מתייחס במאמרו "למהלך האידאות בישראל" לאידאל אליו צריכה החברה הישראלית לחתור במילות ההבטחה של הפרשה: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם".
השבוע שחלף ראוי להוות ציון דרך מבחינה זו. הרשעתו של ראש ממשלה לשעבר בעברות של שחיתות שלטונית, התחושה שבוקעת מתוך השיח הציבורי לפיה קשה למצוא מועמדים בעלי שיעור קומה ושאר רוח לנשיאות, ומסקנות שונות העולות מתוך דו"ח מבקר המדינה, כל אלה מעידים על כך שלא עלה בידינו להתקדם מדרגה לדרגה, ומקומה לקומה בכל הפרמטרים של סדרים חברתיים וקיום חברת מופת. נראה שיהיה עלינו להמשיך עוד זמן מה לכתוב את ספר 'במדבר' שלנו, אך לבסוף נגיע בעז"ה אל המדינה המובטחת. אסור להתייאש, חזק, חזק ונתחזק".