החטיפה הוציאה את הצדקנים מהחורים

.

שוב נוכחנו לדעת השבוע עד כמה סדר היום שלנו שברירי, מרחף על פני תהום. החבטה שכולנו קיבלנו השבוע מאירוע החטיפה הוכיחה לנו, שוב, שאנחנו חיים את חיי השגרה על זמן שאול, תמיד, ומתחת לפני השטח רוחש כל הזמן גל האלימות הבא. הרי האירוע הזה תוכנן במשך חודשים, חודשים שאנחנו התעלמנו. החטיפה הזאת החזירה אותי מיד לילדות ולנעורים בהתנחלות, לטרמפים ולתנועה בצירים המסוכנים, לתחושת החופש הגדולה והנדיבות מצד אחד והסכנה והחשש מהעבר השני.

את האמת צריך להגיד- גם אני בתור נער חשתי, באופן אשלייתי ומוזר, בטוח ומוגן בכבישים הללו, לא מדובר בהתעלמות ולא בביטחון עצמי מופרז, זה הבית, ובית הוא תמיד מקום של הגנה והכלה, גם אם בהתנחלות, אתה חושב על הציר בתור הדרך הביתה , ולא בתור הנתיב למוות וחטיפה. לכן ההאשמות כלפי הנערים הם אולי דיון עקרוני חשוב, אבל לא דיון על הנערים עצמם, הם היו בדרך הביתה.

אבל, מה שאפילו מאפיל בעצמת החרדה וחשש על החטיפה הוא היחס של הציבוריות הישראלית לאירוע. דף הפייסבוק שלי, כמו של אחרים בוודאי, התמלאה בקיטוב, האשמות ולגלוג, אלו מגדפים את מי שחי מעבר לקו הירוק, את קלות הדעת ואת הכיבוש ואלו את הניתוק וחוסר האמפתיה של הציבור שבמרכז הארץ. בפרשת השבוע, פרשת " קרח" , אנחנו פוגשים עוד סיפור של קיטוב בתוך העם. קרח ועדתו באים בטענות וביקורת למנהיגותו של משה. משפט המפתח של העימות הוא הפסוק הבא: " רב לכם כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" הפסוק הזה מהדהד אל תוך המרחב בו אנו חיים ואל החברה הישראלית השבוע. אולי בהיפוך מסוים , הפעם, כל עדה ועדה טעונים בקול צרוד מצדק "אנחנו קדושים".

כך זה נראה- ציבור המתנחלים שכולו קדוש, מקריב למען העם, הולך לפני המחנה אבל לא מוכן להביט על קולות שונים בחברה, על הבעייתיות הקשה של הנוער בהתנחלויות (חלקו, כמובן) על איכות החיים וצורת החיים וההתנשאות המסוימת על החברה. השמאל, ומדינת תל אביב, קדושים גם הם כמובן, עם ההומניות והיחס לגר ולזר ולאחר, עם האומנות והתרבות והשיחה עם בירות העולם, עם תרבות הצריכה ומסכי האייפון והמונדיאל והמסיבות ובכלל, האוניברסליות הנחשקת והזוהרת מול הפרובינציה הים – תיכונית שהם רק במקרה הגיעו אליה. איזה שקר והעמדת פנים, כאילו שיש בכלל דבר כזה, מין חיים קוסמופוליטיים חסרי דאגות, שיוט איטי ורגוע בין השקות ותרבויות. והתקשורת, קדושה גם היא כמובן, היא "רק מדווחת" רק "משאירה אותנו מעודכנים", רק מעודדת את פעילות צה''ל ואז , שמשהו יסתבך, היא כבר תדע איך להפוך אותו לדמון רצחני ונקמני, ואת הכול היא תגיש לנו בערוץ פתוח, באולפן מהיר נשימה, מודע להתמכרות שלנו, משתמש בה בשביל עוד כמה פרסומות.

וגם צה''ל, כן, כמה שקשה לי להגיד, שעושה עבודה קשה ומאומצת למציאת הנערים ולמוטט את תשתית הטרור, גם הצה''ל הזה הוא קדוש כולו, ולא מוכן לבדוק את המצב המוסרי של הלוחמים, את אופי הפעילות בשטח, את התקציב ששותה עוד ועוד כסף שהולך פחות ופחות לרווחה ולתרבות ולפיתוח, צה''ל שלא מוכן לקבל ביקורת, שלא מוכן לדון גם על הכשלים שלו.

ועוד קדושים שנכנסים למשוואה הזו- הציבור הפלסטיני שמאוהב כל כך בציפוי הקדושה של הנרמס והכבוש, אבל לא מוכן להפסיק לחנך לשנאה. התמונות של הילדים שמסמנים את המספר שלוש בידם, מסמנים את שלושת החטופים, תמונות מעוררות חלחלה, אבל גם הם מוקפים בקדושה הישנה והטובה, לא מוכנים לעשות צעד קדימה לעבר אקלים אחר, לעבר מקום שבו חוץ מהקושי והסבל, שאני מכיר בהם, יש גם אפשרות אחרת, לדיאלוג, לשיחה.

והעדה החרדית, כמה הם קדושים, בחוצפה הקבועה שלהם , כשהם מאשימים את החוקים החדשים בחטיפה, ויחד אתם הרב דב ליאור. היהדות הקדושה, שרק צריך להיכנע שוב ושוב לעצלנות ולבטלה שהשתלטו עליה, לטובות ההנאה, לריחוק מהעולם ומהעם. עם המצב הקבוע הזה בו רק הם קיימים, ורק מה שכואב להם חשוב, וכל דבר נורא שקורה הוא עונש האל הזועם על רודפי הדת, איזו עבודת אלילים, איזו צרות – דעת, איזה מרחק מהיהדות עצמה.

כולם קדושים פה, כולם צודקים וצועקים מול כול השאר, כולם מוגנים בצדקת הדרך ובהקשבה רק לעצמם, כולם, כמו קרח, רק רוצים את טובת העם כולו, האזור, העולם, אבל לא מסוגלים לעשות צעד אחד מחוץ לעצמם. ואני לא מדבר על המחבלים, כי את המילה קדושה וצדק ואיזה סוג של אנושיות בסיסית אין להם, מוגי לב שחוטפים נערים בני שש עשרה, עדינים וחלשים. פחדנים ששום כבוד לא מוכן להם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

ורק שלושה נערים נמקים עכשיו באיזו מערה או בור או מרתף, מבוהלים וחסרי אונים, וכולם, כולם מסביבם קדושים וצודקים.