הידעת? גם ח"כ וגם רב צריך לדעת לכבד

מציאת מכנה משותף בין כל 74 המצוות שמופיעות בפרשה היא ללא ספק משימה יומרנית מדי. אולם נראה שלמצוות רבות בה אכן יש מכנה משותף והוא כבוד האדם. מצוות אלה באות לקבוע גבולות באשר לשמירה על כבוד האדם, ובעיקר על כבוד החלש בחברה ועל זכויותיו הבסיסיות. בחלק מהמצוות הללו מדובר על כבוד האישה, שבחברה הקדומה היתה המגדר המוחלש, כגון דיני אונס, מפתה ומוציא שם רע, שאמנם שונים מאוד מהמקובל בחברה בת-זמננו, אולם העיקרון הכללי שלהם הוא קביעת כללים ברורים שנועדו להרתיע מפגיעה בבנות ישראל.

בהמשך לכך אפשר לציין את דין הגירושין שמגביל את זכות הגבר לגרש את אשתו למקרה בו: "מצא בה ערוות דבר", ובכך נשללת האפשרות שבעל יגרש את אשתו בגלל גחמות בלתי מוצדקות. מצוות ייבום וחליצה שבפרשתנו נועדו אף הן להגן על האישה שנשארה לבד, ולחלץ אותה ממצב של עגינות לכל החיים. דוגמה נוספת היא המצווה הפותחת של הפרשה, אשת יפת תואר, שנועדה, לדברי הרמב"ם, להנחות את הלוחם בצבא ישראל להתחשב ברגשותיה של השבויה ולומר לו: "אינך יכול לקחת אישה בשבי ולעשות בה כראות עיניך, להתנהג כלפיה כאל שפחה או למכור אותה. עליך להתנהג כלפיה באנושיות ובהתחשבות, לאפשר לה להתאבל, ולשאת אותה לאישה עם זכויות מלאות".

מצוות אחרות נועדו להגן גם על כבודם של גברים, כגון האיסור על עיסוק בזנות: "ל?א ת?ה?י?ה ק?ד?ש??ה... ו?ל?א י?ה?י?ה ק?ד?ש? מ?ב??נ?י י?ש??ר?א?ל", ומצוות רבות עוסקות בהגנה על כבודם של החלשים בחברה מבחינה כלכלית, ונביא לכך כמה דוגמאות עיקריות: לגבי עבד שברח מאדונו, התורה אוסרת להסגירו, אלא "ע?מ??ך? י?ש??ב ב??ק?ר?ב??ך?... ב??ט?ו?ב לו? ל?א ת?ו?נ?נ?ו?".

באשר לפועל התורה מקלה עליו בעת עבודתו הקשה, וקובעת שמותר לו לאכול מענבי הכרם בעת הבציר. כדוגמאות נוספות נציין את החובה להשיב משכון ללווה עני בכל עת שהלה זקוק לו, והאיסור להיכנס לביתו כדי לקחת את המשכון, החובה לשלם בזמן את שכר השכיר, לא להטות משפט גר ולא לקחת כמשכון בגד אלמנה, וכן מתנות עניים לסוגיהם. גם כשמדובר בעבריין התורה מדגישה שיש לשמור על כבודו, ולכן "ארבעים יכנו לא יוסיף". התורה נכנסת אפילו לחדרי השירותים של החייל, וכדי לדאוג לכבודו היא מצווה שבחגור שלו יהיה את חפירה אישי לשם כיסוי צואתו. ואם כבר ירדנו אל מתחת לחגורה, מצווה מובהקת הנוגעת לכבוד האדם, ובמקרה זה הגבר, היא הענשת אישה ש"החזיקה במבושיו".

הפרשה לא דואגת רק לכבודם של יהודים אלא אף לזה של נוכרים עוינים: "ל?א ת?ת?ע?ב א?ד?מ?י כ??י א?ח?יך? הו?א ל?א ת?ת?ע?ב מ?צ?ר?י כ??י ג?ר ה?י?ית? ב?א?ר?צו?". למרות שהמצרים העבידו את בני ישראל בעבודת פרך, וחרף גזרת פרעה להרוג "כל הבן הילוד", 210 שנים של הכנסת אורחים לא הולכים ברגל, אלא מחייבים הכרת תודה ומניעת תיעוב. למרות שהאדומים מנעו מעם ישראל לעבור בארצם אחרי 40 שנות הליכה במדבר, התורה דורשת להימנע מלתעב גם אותם. מצוות אלה משתלבות באתוס היהודי הבסיסי של יחס מכבד כלפי האחר, ואף כלפי אויב. מתוך כך יש להסיק שאין מקום לשמחה לאיד לנוכח המוות, הסבל והחורבן של שונאינו בעזה או בקרבות הדמים בסוריה.

לא רק בכבוד האדם החי עוסקת הפרשה כי אם גם בכבוד המת. התורה קובעת שאסור להלין גופתו של עבריין שנדון למוות, וחובה לקבור אותו בו ביום. פסוק זה מהווה מקור להקפדה על כבוד המת, והוא בהחלט רלבנטי לנושאים כמו תערוכת הגופות שמעוררת לאחרונה שוב ויכוח ציבורי. עם זאת צריך לזכור תמיד שאסור למאמץ לשמור על כבוד המתים לגרום לזלזול בכבוד החיים, תופעה שמתרחשת מפעם לפעם על ידי "חרדים לדבר ה'", שבחרדתם שלא להחריד את המתים מקברם, מסוגלים להחריד את החיים בארצם.

פרשת "כי-תצא" מציבה בפנינו קריאת כיוון ברורה בעניין השמירה על כבוד האדם וזכויותיו. כמה התבטאויות לא ראויות שיצאו השבוע מפי אנשי ציבור יכולות להמחיש את החיוניות של קריאת כיון זו. אנו כבר מורגלים בכך שאנשים מתירים את לשונם כשהם מדברים כנגד פוליטיקאים, אולם השבוע היינו עדים גם לביטויי זלזול וביקורת אישית לא מכבדת של רב בישראל כלפי חבר הכנסת אלעזר שטרן, ושל חבר הכנסת שטרן כנגד הרב שמואל אליהו. מקרים אלה מזכירים לנו ששמירה על כבוד האדם היא משימה יום-יומית ותובענית.

פרשתנו שמה דגש מיוחד על הגנת החלשים בחברה. היא דורשת מאתנו להיות רגישים לתחושותיו של האחר, ולגלות התחשבות ויחס של כבוד כלפיו. זו לא משימה קלה, אולם היא חלק מרכזי בעבודה הרוחנית של חודש אלול וימי התשובה, כי בשביל לתת כבוד צריך לעבוד.