שום דבר לא נמחק

בגינה הסמוכה לבית הכנסת הייתה מזרקה ולה מטרה אחת: לקיים את ה"תשליך". ליבסטר לא היה מגיע. הוא הדיר את רגליו בגלל שההפרדה בין גברים לנשים לא הייתה כראוי. "תבוא לתשליך?" שאלתי, הוא נופף את אצבעו בתנועת "נו, נו, נו", ואמר: "יינגאלע (ילד), הכי תזהר ממצוות שהן

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
הרב ישראל פרידמן (יח"צ)
הרב ישראל פרידמן (צילום: יח"צ)

ילדי השכונה, כולם היו בניו

נוהגים היינו לטפס על הארגזים הריקים בחנות הירקות של ליבסטר. ילדים קטנים, והוא זקן מופלג. אהבנו להעביר את אצבעות ידינו הקטנות, הפתוחות כמסרק, בתוך זקנו הלבן הארוך ולחזור אל הארגזים העשויים מעץ כבד, מהסוג שהיום כבר לא רואים. ליבסטר מצידו שמח בנוכחותנו, כי תמיד היה אומר לנו דברי תורה קלים להבנה. לא היו לו ילדים משלו, וילדי השכונה, כולם היו בניו.

אני זוכר היטב את המסמרים. את הירקות שקל במאזנים שיש להם שתי כפות, בצד אחד הירקות ובצד השני אבני משקל עשויות ברזל שחור. מטבע הדברים, זו לא הייתה שקילה מדויקת ולכן ליבסטר נהג להוסיף מסמרים לכף המשקולות - "לרעתו", כדי שהלקוח יקבל מעט יותר, וזאת מחשש לגזל. כששתי כפות המאזנים התאזנו, הקונים קיבלו תוספת משקל ירקות כמשקל המסמרים, ולא חלילה פחות. אחר כך ליבסטר הכניס את הירקות לתוך שקיות הנייר החום שהיום קיימות רק כנייר ממוחזר. איש צדיק היה.

ליבסטר הלך לשכון בין הצדיקים

בגינה הסמוכה לבית הכנסת שבשכונתנו הייתה בריכת מים גדולה ובמרכזה מזרקה. הייתה לה מטרה אחת: לקראת ראש השנה היו ממלאים אותה וביום הראשון אחר מנחה, היו נוהרים לשם גברים, נשים וטף מכל קצות העיר, לקיים את מנהג אמירת ה"תשליך". ליבסטר לא היה מגיע. רק כשבגרתי הבנתי שהדיר את רגליו בגלל שההפרדה בין גברים לנשים לא הייתה כראוי. באותו ערב ראש השנה שאלתי אותו ממרומי הארגזים: "תבוא לתשליך?" הוא הרים את עיניו מתוך ספר התהילים ונופף את אצבעו בתנועת "נו, נו, נו", ואמר: "יינגאלע (ילד), הכי תזהר ממצוות שהן עברות". הוא אמר את זה בצורה מיוחדת, כך שזכרתי את המילים בלי להבין את משמעותן.

עשרות שנים חלפו. ליבסטר הלך לשכון בין הצדיקים, ונשכח. המרכז המסחרי שינה את צורתו ורק לפעמים אני עובר שם כדי לפקוד את ילדותי שהייתה ואיננה עוד. חנות הירקות, המכולת של נודלמן, המספרה של אידלשטין שהלך לאמריקה, חנות הכלים והמכבסה שאינני זוכר את שמות הבעלים אך דמותם חקוקה בי, הכל השתנה והלך לשכון בין הזיכרונות. אפילו את רעש הליטוש של מפעל היהלומים החליף קול תורה של ישיבה שהשתכנה שם, כן תרבנה.

למנוע מאתנו להיות מה שאנחנו ולמעט לומדי התורה

כשהחלה הממשלה הנוכחית במלחמתה עם עולם התורה, זה שב והציף אותי. ידעתי שיש כאלה שלא אוהבים חרדים, ואורח חיינו הוא לצנינים בעיניהם. ידעתי שיש כאלה שרוצים לשנות אותנו והם יעשו הכל כדי לפגוע בכל הקדוש והיקר לנו. ידעתי שיש כאלה, שפתחו את כל ארסנל הנשק שלהם, כדי למנוע מאתנו להיות מה שאנחנו ולמעט לומדי התורה. אבל בפעם הראשונה שהתחלתי לשמוע שהם בעצם "דואגים לנו", שהם "רוצים לגאול אותנו מבורותינו", שהם רוצים "לתת לנו כלים להשתלב בחיים", שכל ההצקה, הצרת הצעדים וההתנכלות היא בכלל "לטובתנו", פתאום נזכרתי בתנועת אצבעו של ליבסטר ומילותיו חזרו אלי, מובנות ומבוארות: "הכי תזהר ממצוות שהן עברות". פתאום אחרי עשרות שנים נזכרתי בירקן עם הזקן הלבן שלא הלך לתשליך, ונטע בי מסר עם מרעום השהייה,שהתעורר בי והחל לחיות.

ליבסטר גרם לי לכתוב גירסה חדשה

באותו רגע רציתי להגיב. לכתוב מאמר חריף, תקיף, נוקב. התיישבתי ליד המקלדת ונקשתי, התוצאה בעיני הייתה מצוינת. קראתי את המאמר שוב ושוב. נהניתי מכל מלה. היה להן טעם של התנצחות וניצחון. הפגיעה במבקשי רעתו של הצבור החרדי ערבה לחיכי ונעמה לעיני. ושוב ראיתי את אצבעו של ליבסטר, מנופנפת לעברי כתובע זעוף. יותר מידי נהניתי מהביקורת הפומבית על אנשים, גם אם ביקורת שחייבת להיאמר והיא נכונה. גם אם אלו אנשים שיש לי אתם מלחמת דעות בלתי מתפשרת ובלתי מתגשרת לעולם. בגלל שנהניתי מהביקורת, כתבתי מאמר חדש! ליבסטר גרם לי לכתוב גירסה חדשה, ומאז התעורר בי,הוא הפך לבן לוויה קבוע, מחנך ומנחה.

ושוב ערב ראש השנה. אני מהרהר, איך משפט שלא הבנתי כילד שעלה לכתה ג', נכתב, נחתם ונחרט במוחי כדי לצוף בבוא העת, מפורש ומבואר. כמה עמוק הוא רושמו של משפט בודד או מעשה שלעולם נותר צרור כדי להשלף כשטר חוב ברגע הנכון. שום דבר לא נמחק. כל מעשיך בספר נכתבים...

ישראל פרידמן הוא סגן עורך ראשי של "יתד נאמן"