מי שחושב ששנת השמיטה מתחילה אי שם בין מחרשה לטרקטור, טועה. לשנת השמיטה יש היבטים כלכליים וחברתיים מרחיקי לכת. אם היום כמעט מוזר לחשוב על עובד שלא מקבל "קרן השתלמות" שבמקור נועדה לאפשר לעובד להתנתק מהשחיקה של העבודה ולעסוק בלימוד והשכלה, הרי שהכלל הזה בוצע דה-פאקטו באמצעות שנת השמיטה. בה יכול הפועל ואיש האדמה להתנתק מעבודת הכפיים לשנה אחת מתוך שבע. שנה בה הוא יוכל לשהות במחיצת אנשי רוח ותלמידי חכמים ולהעשיר את מצבורו הרוחני.
הרעיון הסוציאלי של "שנת שבתון" שאנחנו מכירים בעיקר מן המורים אכן מתממש כיום?
"יש כמה מטרות שגלומות ברעיון השמיטה. מצד אחד זו מנוחת האדמה, כפי שמסביר הרמב"ם. יש גם את המנוחה של האדם. יש הרעיון של 'גיבורי הכח' לומר: אתה רוצה לזרוע אבל תדע שזה לא שלך. כמו ששבת באה לעצור ולומר: עכשיו אני לא עובד ומראה שאלוקים ברא את העולם. שמיטה הארץ לא שלך. ויש את הסיבות סוציאליות שגם 'אביוני עמך' יוכלו לאכול מן ההפקר. רבי אברהם אבן עזרא מוסיף את ענין לימוד התורה, כיון שאדם נח. וזה הבסיס לשנת שבתון שלצערנו כיום מופיע בעיקר במקצוע ההוראה והיה נכון להחיל אותו בהרבה מקצועות אחרים. גם מצוות "הקהל" (שבה המלך מקריא בפני העם את ספר דברים בבית המקדש א.ק.) מופיע לפי שיטה זו דווקא בתחילת שנת שמיטה כדי להכריז: "הנה השנה אנחנו לומדים תורה"
ויש לזה ביטוי מעשי כיום?
"בצורה מדהימה. הרבה ישובים מאפשרים לחבריהם ללמוד יותר לפתוח בתי מדרש. גם בימי שישי. ויושבים שם ולומדים, גם בענייני שמיטה וגם בלימוד אחר. התחושה בכל השנה היא כעין שבת.
זה גם הוביל לרעיון חדשני לבנות את שמיטה בהקבלה לשבתון המורים כמו בביטוח לאומי: חיסכון שהחקלאי מפריש, והמדינה תיתן לו קרן מסוימת. זה מתגלגל בשנים האחרונות ואני מעריך שלא ירחק היום וזה יתפוס תאוצה. זה גם רעיון דתי וגם רעיון חברתי. קרן שיוכל לנוח להחליף כח".
תספורת? הצחקתם את תשובה
אם היום מדברים על "תספורת" ללווים בעלי הון, הרי ששנת השמיטה מדברת על "קרחת". לא פחות. על פי התורה, הלוואה היא לא עסק כלכלי. היא אקט חברתי. חבר צריך הלוואה? נותנים לו. לא בלי ערבויות, לא בלי בטחונות, אבל בחינם. בלי ריביות שחונקות. ואם זה לא מספיק, הרי שפעם בשבע שנים, אדם שמגיע לחדלות פירעון פשוט זוכה במלוא הסכום ופטור מלהחזיר.
לא בכל התקופות היה עם ישראל ברמה הרוחנית-חברתית הנאותה. היו שנים שבהן העשירים נמנעו מלהעניק הלוואות כי הם חששו שאכן הם לא יקבלו את הכסף בחזרה. מחנק האשראי הזה הטריד את הלל הזקן, שבחר להפיץ את רעיון ה"פרוזבול". מסמך שהופך את בית הדין לחתומים על ההלוואה ובכך מאפשר לגבות אותה למרות השמיטה. העיקרון היה קיים גם לפניו, שאם לא כן אי אפשר היה ליצוק סעיף חדש לחוק קיים של אלוקים. הלל רק מיסד את הסעיף הזה והפך אותו לנחלת הכלל, מתוך דאגה לרווחת החלש ולאפשרות שלו לקבל אשראי.
בעצם שמיטה לא הייתה מצוה של החקלאים אלא של הבנקאים: לשמוט את החובות?
"הקיבוץ הדתי ארגן כנס גדול בגן שמואל ששם עלה הנושא של 'שמיטה ישראלית' כלפי החיבור של ציבור דתי חילוני. והוא פחות בתחום החקלאי ויותר בשמיטת הכספים. שם עולים הרעיונות הסוציאליים המשמעותיים כמו 'לא תרע עיניך באחיך האביון'. ובתחום הזה בהחלט אפשר לעשות פעילות במשמעות הסוציאלית, כמו "פעמונים" (ארגון שמעניק יעוץ כלכלי למשפחות שנקלעו לחובות במטרה לעזור להן לצאת מהחובות ולהגיע לאיזון כלכלי. א.ק) רעיונות של איך לטפל בנושאים חברתיים שבאמת מתאימים לפעילות המחאה החברתית של בשנים האחרונות. בא נטפל בהיבט הסוציאלי".
והיום, בעידן הפרוזבול, עדיין באה לידי ביטוי שמיטת הכספים?
"בצורות רבות. עלה למשל רעיון על ידי הרב רימון של בנק עצמי של שעות, שבשעות האלה אתה מתחייב לטובת הציבור החלש איזה פעילות אתה עושה למענו, שזה חלק בלתי נפרד מהרעיון של שנת השמיטה. וגם בזה יש תהליכים שלאורך זמן יהיו יותר משמעותיים. כי אם אתה מזדהה עם זה, כל אחד יכול לעשות את זה בדרך שלו. אם למשל יש לו חבר שחייב לו כסף ונקלע למצוקה שאינו יכול להחזיר, או אם יש לו חובות שיש לו ספק לגביהם, אותם הוא יכול לשמט. או שישמט רק חלקים ממנו. או לפחות שיסדיר עבורו את החוב. עלה אפילו רעיון של בנק קואופרטיבי שעוסק בזה. בכלל זה מוביל אותנו לעסוק בצדקה שזו מצוה במפני עצמה".
וזה דבר שאתם החקלאים מגלגלים אלינו האזרחים?
"אכן כך. אנחנו החקלאים מהווים בין אחוז לשנים, ועד שאתם שואלים אותנו שאלות הלכתיות והאם אנחנו מקיימים שמיטה כהלכתה בואו נקיים כולנו את שמיטת כספים. נכון, היום יש פרוזבול ואי אפשר בלי זה, אבל בא נקים דרכים שבשנת השמיטה הבנק ילך לקראת הלקוח ויראה את החיבור שלו לשנת השמיטה. ועם זה הרבה יותר קל לחבר קהלים כי כולם שותפים בזה. כלל הציבור. ולא רק יצרנים מול צרכנים או דתיים מול חילונים."
למעשה שנת השמיטה מעמידה בפנינו מודל כלכלי-חברתי מרתק בעל השלכות יוצאות דופן. נכון שכיום נותרו לנו רק חלקים שחובה עלינו לקיים, אבל בוודאי שנותרה לנו הזכות לקיים וליהנות מן השלם.