סיכום שבועי: הפער של סרנה העיתונאי לסרנה מהפייסבוק

פיגוע הדקירה בבוקר יום רביעי, מהסוג החדש-ישן של הפיגועים המורכב מצעירים שפועלים לבדם, מלמד אותנו פרק חשוב ביותר בתולדות הסכסוך- שום התאכסנות של גורמים מדינאיים באתר נופש בארה''ב לא יגמור את העימות הזה, הצהרות ומפות מסומנות לא יחסלו אותו, יש צורך בשינוי יסודי של התקשורת ומערכות החינוך משני הצדדים, (כן, שני הצדדים). הצד השני אולי אלים יותר, ופוגע ללא אבחנה בתאוות הרג ברברית, אבל גם לנו לא חסרים נקודות במשחק הכאב והאלימות. מערכת החינוך והתקשורת ממשיכים לרקוד את הריקוד המוכר- שידורים מיוחדים, התבסמות בכוחו של צה''ל, ראיונות עם גורמים קיצוניים, ובכלל, נדמה שהחגיגה הזאת רק מוסיפה כוח למסכים.

בפרשת השבוע, פרשת "בא", אנחנו מוצאים את ההכנות ליציאת מצרים ובקצה הפרשה גם את ההוראה שהופכת לאחר מכן למצווה של האל - לזכור את סיפור יציאת מצרים ולהנחיל אותו מדור לדור. ההוראה הזאת היא תחילתו של עיצוב התודעה ההיסטורית של עם ישראל. היציאה לחירות היא הולדת העם, וההיחלצות ממצרים היא תחילת החובה של העם כלפי האל. העצמה שלו בא לידי ביטוי במכות ולאחר מכן בנס חציית הים. התודעה ההיסטורית היא אלמנט הכרחי בכדי לגרום לאחדות וחיבור בין חלקי העם, זהו הכוח שגורם לתחושת אחראיות משותפת ומה שמחבר בין דור לדור - זיכרון משותף. צריך כוח רב בכדי לגרום לשבט לשרוד אלפי שנים, לצלוח שינויים ומהפכות, להגיח מגלות ארוכה למולדתו. אבל הזיכרון ההיסטורי הוא מרחב שצריך לעצב כל הזמן, ויש גם רגעים בהם צריך להתוות התחלות חדשות בתוכו, לשנות את התנועה שלו.

אם לא נתחיל לספר לעצמנו סיפור חדש, ואם הפלסטינים לא יעשו אותו דבר, הרי שדיננו נחרץ להמשיך לרקוד את מחול האלימות הזה. האדם שקם בבוקר עם תאוות רצח ועם פרץ אלימות בלתי אפשרית להבנה, תוך כדי שהוא דוקר את כל מי שניקר בדרכו בטירוף, מובל לשם על ידיי תודעה היסטורית גם הוא. תודעה שהיא אולי צעירה מאוד, ומלאה בחורים בעלילה, אבל כוחה חזק והרסני.

אולי רבים מהקוראים מיד יזעקו שהסיפור ההיסטורי שלנו זוהר מצדק ושל הפלסטינים הוא מסכת של תיעוב ואלימות, ובכן, זה לא משנה. זה לא משנה כי נצליח להגיע למערכת יחסים סבירה, והלוואי טובה, רק אם נתחיל לספר לעצמנו את הסכסוך הזה מחדש ורק אם הם יעשו את אותו הדבר.

אם אנחנו נתבצר בטפיחות על השכם ושידורים לאורך כל היום מאתרי האסון והם ימשיכו לחנך דורות על גבי דורות לגבורת השהיד ולחלומות ירושלים וצפת ורמת אביב, הרי ששבועות כמו השבוע יהיו לחם חוקנו, ושום בוקר לא יבוא, אז הדם חם, והפיגוע היה קשה וחסר- מחילה, אבל את הבחירה להתחיל אחרת אפשר וחובה לעשות.

הנה עוד מחול מזן אחר. הצמד - חמד "סרנה את שקד". האחד לא יכול בלי האחר ולהיפך. הם כל כך נהנים זה מזה שממש יש חשק לשלוח אותם ל"רוקדים עם כוכבים". השורה התחתונה - זוהי איוולת לדרוש את ביטול הפרס, סרנה הוא סופר מוכשר ועיתונאי מוכשר ועל זה הוא מקבל את הפרס, ואין שום סיבה לערער על כך. אבל, ויש פה אבל, סרנה, לצערי, הוא אדם שטוף זעם לא מבוקר, אישיות לא יציבה עם תגובות מקוממות.

לכתוב בקשה מאירן להגיש נקמה אישית וקרה, כלומר, כך אני מבין, לפגוע בגורמים רמי דרג ובחיילי ומפקדי צה''ל, היא לא חסרת טעם אלא גם פחדנית ומתנשאת. לעתים אני נדהם מהפער בין סרנה העיתונאי לפרופיל הפייסבוק של סרנה, חבל שאין עורכים בפייסבוק, היינו ניצלים מכמה הגיגים מטומטמים, לא רק שלו.

אבל גם לגברת שקד כדאי להירגע, אין צורך לקפוץ כל שני וחמישי ולהפוך לשומרת סף חסרת סבלנות. הציבור יודע יפה מאוד לטפל בענייני הרוח שלו, וכולנו רואים בבהירות ממה מורכבים רבים מאנשי "הרוח" שלנו, אין לכך קשר לפרס, אותו קיבל בצדק. בכלל, פרסים ספרותיים הפכו לכר פורה מדי לשערוריות, חבל רק שאין כל כך הרבה עניין לציבור בקניית וקריאת ספרים.

דווקא בגלל המשפט הקודם אני רוצה להמליץ על כמה ספרים חדשים, אני כותב רשימה של כמה שמות, וגם אם תבחרו בספר בודד זה בסדר, כל הספרים הם ספרי שירה של משוררים צעירים: ספר שני למשוררת הילה להב שנקרא " עד –הבוקר" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) הוא ספר אמיץ, מורכב ולא קל לעיכול, אבל כזה שעושה עבודה מרשימה עם השפה. השורה התחתונה החשובה ביותר בשירה.

הספר "יותר מ-7" (הוצאת ספרי עיתון 77) הוא ספר הביכורים של המשורר אופיר משרקי, ספר מעניין מאוד, המציג קול ייחודי, טבעי, עם עולם דימויים יוצא דופן , משורר שכבר בספר הראשון מציג קול כל כך מובחן ומגובש מותיר סקרנות רבה ביחס להמשך דרכו.

המשורר אלפרד כהן הוציא ספר ביכורים גם הוא " אינדיפופ נונסטופ" (הוצאת פרדס) אלפרד מוכיח שהשירה יכולה להיות מרחב עם הומור, חדווה והתבוננות רעננה וחדשה על העולם. הוא מטפל בנושאים רבים, וחלקים לא פשוטים, אבל עושה את זה תמיד בחן והנאה.

ועוד ספר אחד שלא יצא עכשיו אבל אני חוזר אליו שוב ושוב וכבר מחכה לספר השני של המשורר- מדובר על אופיר נוריאל וספרו " גזר דין גוף" (הוצאת הליקון), ספר שאין דומה לו והוא מציג תודעה חד-פעמית, כזו שדרכה הקורא ממש נפתח מחדש אל העולם, מגלה אותו בצבעים שלא הכיר קודם, וזו אולי מעשה חשוב אפילו יותר משפה מורכבת. אני ממתין לספר הבא שלו, ומקווה שהוא ממש קרוב.