כתבי האדמו"ר שהרשיעו את אדולף אייכמן

זה קורה ברמת גן, בבית שמש, בפתח תקוה ובירושלים. מודעה קטנה וסתמית על אירוע שרק מי שנמצא בסוד העניינים יבין את משמעותה. אבל אלפים מבינים וכבר גודשים אולמות כדי ללמוד את משנתו של אחד מגדולי הגורואים המשפיעים במאה ה-21 שנרצח במיידנק לפני שבעה עשורים.

מעטים האנשים שהפעולות שלהם חורגות הרבה מעבר למרחב ולזמן שבו הם פעלו, ולמעשה הם מצליחים לשנות היסטוריה. כזה היה הרב קלונימוס שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה. מלבד גדלותו בתורה ויכולתו הרגשית האדירה היה הרבי אוטודידקט בתחומים רבים. הממשל הפולני אף המציא לו אישור מיוחד לרשום תרופות לבתי המרקחת.

בספרו החדש של שאול מייזליש "ניגון הלב" בהוצאת "קוראים", מנסה מייזליש לפענח את סוד כוחו האגדי של האדמו"ר החסידי שגופו נחנק למוות בתאי הגזים אך רוחו חיה ומשפיעה על עשרות אלפי אנשים עד היום.

"האדמו"ר מפיאסנצה הופך יותר ויותר אבן שואבת לצעירים מבקשי פתרונות בתחום הצר שבין יהדות לישראליות", אומר מייזליש בראיון מיוחד לוואלה! יהדות, "זו מהפכה שדומה לזו שהתהוותה בעקבות רבי נחמן מברסלב, גם הוא שיצר חסידות מיוחדת במינה. השימוש שלו במתודות פסיכולוגיסטיות דוגמת דמיון מודרך, אימון אישי, מדיטציה וגם ההדרכה המעשית שלו כיצד ניתן ליצור חבורה שמעניקה את התשובות לרגשות שבנפש. אין ספק שהעכשוויות של מחשבתו והאוריגינאליות של דבריו עשויים להיות 'ארגז כלים' גם לאנשים שאינם מאמינים, שעומדים משתאים מול היופי האנושי שזורם מן הדמות הזאת".

אדמו"ר חסידי שמדבר על מדיטציה ודמיון מודרך?

"בוודאי. כמו למשל אותו אדם שהגיע לרבי בתוך גטו וורשה בשיא ימי האימה והזעם והתוודה בפניו שהוא הולך לסיים את חייו. הוא לא מצא בהם כל טעם אחרי שכל משפחתו נספתה. האדמו"ר הפתיע אותו וביקש לצייר בדמיונו את יום המיתה שלו: כמה אנשים ישתתפו בהלוויה, כמה ידברו בשבחו ויהללו את מעלותיו, איזו צוואה רוחנית הוא יכול להשאיר ביום הפטירה. האם לא שווה לחיות בשביל מאורע כזה? היהודי חשב לרגע ומיד הסכים עם הרב. הוא נאבק להמשיך לחיות והצליח לשרוד את השואה ולעלות ארצה".

שאלת ה"איפה היה אלוהים בשואה?" חוללה פולמוסים רבים. היו כאלה שעזבו בחסותה את הדת לצד אלו שלא ראו בה משבר אמוני. ניצולת שואה שנשאלה כיצד שמרה על אמונתה, ענתה: "אנחנו לא שמרנו על האמונה, האמונה שמרה עלינו. בלעדיה – לא היה סיכוי לשרוד וגם לא היה טעם לשרוד". האדמו"ר מפיאסצנה היה מן האנשים שהכירו מוקדם מכולם את משמעות התקופה שבה הוא חי. בנו וכלתו נרצחו מיד בתחילת המלחמה, ובגטו היה עד לתחילת החיסול של יהדות אירופה. עם זאת, הוא נותר באמונתו ואף גרם לאחרים להתחזק בה דווקא באותה תקופה חשוכה.

כיצד התמודד הרבי עם השאלות האמוניות שמן הסתם התעוררו בקרב חסידיו בגטו?

"בתחילת מלחמת העולם ה-2 הוגלו יהודים לסיביר וחשבו ששם יבוא קיצם. אבל מאוחר יותר התברר שדווקא הגליה זו הצילה את חייהם מן החרב הנאצית המתהפכת, דווקא שם הם ניצלו. גם בסיפור זה השתמש הרבי כדוגמא המוכיחה שלא תמיד מה שנראה לנו כקטסטרופה הוא אכן שלילי, וכי היכולת שלנו לשפוט את פרשנותם של האירועים מוגבלת. בשנה הראשונה של השואה, כפי שעולה מתוך הספר "אש קודש" (אוסף דרשותיו שנתן הרבי בתוככי הגטו ואשר נמצאו בכד טמון באדמת הגטו. א.ק) הרבי מנסה לתת הסבר אמוני עמוק למתרחש. תמיד הזכיר כי 'ישועת השם כהרף עין' וכי לא ניתן לעקוב תמיד אחרי פעולתה של ההשגחה. מה שנראה לנו קטסטרופלי, יכול להיות שיוביל בסוף לתקווה ולביטחון".

אולם הרבי לא השלה את עצמו. הוא ידע את קורות עם ישראל וכבר ב-1942 ידע להוסיף בכתביו הערה: "שייסורים כמו אלה שאנו סובלים עתה באים רק אחת לכמה מאות שנים... כי הצרות המשונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים והרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב... לא היו כמותם". אך בכל זאת הוא מסיים "והשם ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".

חוקרי שואה מספרים שסוד הישרדותו הנפשי של הרבי טמון בחייו הפנימיים מלאי הרגש. הוא חי לפני המלחמה וזה מה שגרם לו להמשיך לחיות גם בתוך המלחמה. הוא מעולם לא התייחס להלכה ולמצוות כדבר טכנוקרטי. הוא תמיד חיפש את המשמעות, הרובד העמוק והרגש. אם יש מלך על העולם שציווה אותי לעשות דבר מסוים, כיצד אני אמור להרגיש עם זה? הדרך הזו הוכיחה את עצמה כשהגיע לנקודות מבחן בזמנים קשים ונוראים בגטו. הוא הצליח להסתכל מעבר לנקודת הזמן שבה הוא נמצא ולראות את המצב בפרספקטיבה היסטורית.

בבית המלאכה "שולץ" בגטו עבדו היהודים בעבודות כפיה למען הנאצים. בהם גם רבנים גדולים שגם בגיהינום הזה שמרו על זהותם והמשיכו בלחש ללמוד תורה. חלק מדרשותיו של הרבי נאמרו בלחש בבית החרושת תוך כדי העבודה. העיון בספר מקבל משמעות רבה כשנזכרים בצרחות הקלגסים שנשמעו מן החלון בזמן שהם נאמרו, או כשנזכרים שהתפילות נאמרו כשאנשים נפלו ברחובות מרעב, ואישה לא נתנה לבעלה לשמור את פת לחמה מחשש שמא הוא יאכל אותה. לא מרוע – אלא מתוך יצר הישרדות חייתי.

את דרשותיו כתב הרבי לאחר שנשא אותם ואת אוסף הכתבים הטמין בתוך כד, כשהוא מפציר במי שימצא אותם שיעלה אותם לישראל ויוציא אותם לאור. מקומי שמצא את הכד העביר אותו לאיש הסוכנות היהודית, ברוך דובדבני, שעשה בהם שימוש מכריע במשפט אייכמן.

כיצד הפכו דרשות של מוסר וחסידות למסמך משפטי מאשים?

"גדעון האוזנר התובע במשפט אייכמן, הבין מיד כי מול הטענות של אייכמן וסנגורו סרווציוס, על כך שהיהודים הם שהפרו את סדר החיים ה"נפלא" של הגטו, יש להציב מולו הוכחות מדברים שנאמרו בזמן אמת. לכתיבה השבועית של האדמו"ר בכל מוצ"ש שהתבססה על הדרשות שלו וסעודה שלישית שקיים בתוך גיא ההריגה, היה ערך מונומנטלי ותשובה ניצחת לטענות הצורר. התיאורים המזוויעים של ההרג הבלתי פוסק, ההרעבה, הגירושים, ההשפלה, איבוד צלם אנוש שעולים מתוך כתבי הרבי – נתנו תשובה ניצחת להיתממות וההתחסדות של טענות אייכמן בדבר סדר ו"אורדנונג". כך מוטט האוזנר את קו ההגנה האכזרי הזה שיצר נציג השטן עלי אדמות וסנגורו. העדות הקצרה של דובדבני והדרמה שנלוותה לכך שהוא עצמו זה שהביא את הכתבים מן האדמה החרוכה שם - הביאו לתהודה גדולה שהיה ברור כי אי אפשר להתעלם ממנה. עובדה היא שסרווציוס סרב לחקור בחקירה נגדית את דובדבני והוא ושולחו השפילו מבט כאשר העד ציטט מתוך הכתבים."

הרבי עצמו שאף מאוד לעלות לארץ ישראל ואף עודד את תלמידיו לעשות כן. עוד ב-1920 רכש עבורו אחיו, "האדמו"ר החלוץ", דירה בארץ. ב-1923 כשערך הדירה החל לרדת, ביקש אחיו למכור את הדירה. הרבי התחלחל מעצם הרעיון: "גחלים אתה חותה על ראשי. הרי זה דומה לאדם הנמצא בגן עדן והמלאך מעבירו לגיהינום בטענה שדירתו שם תהיה חמימה יותר."

שלושת רבני הגטו, הרב מנחם זמבה, רבי שמשון שטוקהמר והרב דוד שפירא קיבלו הצעה להסתתר בארמון הארכיבישוף של וורשה בזמן חיסול הגטו. אולם לאחר התייעצות ביניהם החליטו הרבנים שאסור להם להפקיר את צאן מרעיתם והם נותרו עימם עד הסוף הטראגי. גם האדמו"ר מפיאסצנה קיבל הצעה דומה, אבל הוא כמובן סירב. הוא התעקש להישאר עם קהלו עד הסוף הצפוי, וסירב להצעות שביקשו להבריח אותו מן התופת. אולם לתלמידיו הורה, למי שיכול היה, שיעזוב ויעלה לארץ.

עדות מדהימה מכלי ראשון אנחנו מוצאים ב"יומן גטו וורשה" שחיבר ניצול הגטו ד"ר הלל זיידמן כשהוא מתאר את "בית המלאכה שולץ": "הרב מקוזידלוב, ראש הישיבה לשעבר של ישיבת חכמי לובלין, יושב כאן ורוחו מתנשאת לעולמות אחרים. הוא איננו פוסק מללמוד בעל פה... מזמן לזמן פונה במילה לאדמו"ר בפיאסצ'נה מחבר 'חובת התלמידים' היושב ממולו. מתפתחת שיחה חרישית בדברי תורה. מרחפים מאמרי חז"ל ודברי פוסקים ועוד מעט מופיעים על סדנת הסנדלרים – או יותר נכון במוחות ובפיות של הגאונים – הרמב"ם והראב"ד, בעל הטורים ורמ"א, ראשונים ואחרונים. בחלל בית המלאכה עוברים בסך גאונים וגדולים.

מה לי אנשי ס.ס. מי לי משגיחים גרמנים, מה איכפת רעב ומצוק ונגישות ואימת מוות? הרי מרחפים בעולמות העליונים, הרי יושבים לא בבית המלאכה ברחוב נובוליפיאה 46, אלא- בלשכת הגזית, בסנהדרין. כך יורדים בני אדם למצוקה וכך הם מתרוממים לגובה רוחני ודרגה עליונה".

ובהמשך מסיים ד"ר זיידמן: "ורעיון משונה עולה במוחי: אם יתרחש נס ואשאר בחיים ואזכה לעלות לארץ ישראל אקח מכאן לבנה, אבן מנלבסקי ואציב אותה בכותל המערבי, ויהודים מכל העולם יעלו לרגל וישפכו את דמעותיהם על אבן זו ויבכו על חורבן נשותיהם היקרות, ועל אובדן שבט גדול בישראל שייעודו תורה ולתעודה... כבכות על חורבן המקדש".