"לא תחמוד". איך למנוע מתשוקת הלב להתעורר?

הדיבר האחרון בעשרת הדיברות, מציב בפני כולנו אתגר לא פשוט, והוא גם מעורר שאלה גדולה: כיצד אפשר לצוות את האדם על הרהורי ליבו? האדם מסוגל לשלוט על מעשיו, אך האם הוא יכול למנוע מתשוקת הלב להתעורר? אבן עזרא מאריך בפירושו לשכנע שאכן אנשים מסוגלים לשלוט גם על הרהורי לבם, והוא מסביר זאת באמצעות משל לאדם כפרי מפשוטי העם שלעולם לא יחמוד את בת מלך היפהפייה, כיוון שברור לו שכל קשר בינו ובינה איננו מציאותי. משום כך יחסו אל בת המלך הוא כמו היחס של כל אדם נורמטיבי אל אימו, ולדבריו: "אין אדם מתאווה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו".

לדעת אבן עזרא מוטבעות, אפוא, בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, ותאוותיו של כל אדם פועלות בתוך המסגרת של תבניות המחשבה אליהן הורגל. לפיכך יכול כל אדם לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג.

כל אדם יודע בעומק ליבו מה נמצא בסקאלה של הדברים שהם עבורו ברי השגה ומה נמצא מעבר לסקאלה הזו. אדם מן השורה לא יתאווה לגור בארמון כשל אחד האוליגרכים, אך הוא עשוי לחמוד את ביתו של השכן. הוא לא ייתן עיניו במכונית השרד של אילי הון, אך עשוי לחמוד את מכוניתו של החבר. אנחנו מפתחים הבנה אינטואיטיבית מהי שאיפה ראלית עבורנו, ומהי שאיפה אוטופית או הזויה בהתאם להתמקדות המחשבה שלנו.

פיזיקאי דגול עשוי להתאוות לזכייה בפרס נובל, אך לא יחשוב לרגע על זכייה באוסקר, ומנגד, קולנוען מצליח ישאף לזכות באוסקר, אך לא יחמוד כלל את פרס נובל. כל אדם מרגיל את עצמו ומחנך את תודעתו להתמקד במה שרלבנטי עבורו. כך באיסור 'לא תחמוד' אנו מצווים לעצב את תודעתנו שמה שמעבר לגבולות המותר, הוא גם מעבר לגבולות האפשר, ולהטמיע תפיסה לפיה מה ששייך לאחר הנו מחוץ לתחום המחשבה, ולא רק מחוץ לתחום ההשגה, וכך לא נתאווה להם כלל.

הוויי החיים שלנו כיום משתדל לעשות בדיוק את ההיפך. עולמנו טבוע בחותמה של חמדנות, לא של בני זוג חלילה, אלא של מוצרי צריכה מכל הסוגים. אם בעבר האדם הוגדר בתור "יצור חושב", הרי שכיום הוא הפך להיות בעיקר "יצור צורך". ב-30 השנים האחרונות הוכפלה אוכלוסיית העולם פי 2, אך הצריכה גדלה פי 8. היצרנים והמשווקים עושים מאמץ מתמיד להגביר עוד ועוד את הצריכה, ועולם הפרסום והשיווק מלבה את החמדה, ומשדל אנשים להשיג את מה שיש לאחרים. אנשים מתפתים לחמוד ולקנות את מה שהם כלל אינם צריכים, להחליף את מה שאין צורך להחליף, להגדיל, לשפץ ולהשתכלל עוד ועוד בבתים, מכוניות מוצרי חשמל ואלקטרוניקה וכל דבר שזז או נקנה בזוז.

אמצעי התקשורת מלבים אף הם את הצריכה כשהם מעצימים את הרצון להידמות לעשירים, מגבירים את התסכול של מי שאין להם, וגורמים להם לנסות להשיג את מה שמעבר להישג ידם. הצריכה המוגברת גורמת לא אחת לשקיעה בחובות כספיים, למריבות משפחתיות ולשאר סכסוכים, וחמור מכך: היא מביאה להגברת הייצור, ואתו לשלל בעיות אקולוגיות שמאיימות על עולמנו.

אכן יש משהו חיובי בחמדה. הרצון של האדם לעוד וליותר הוא דחף המניע את האדם ואת החברה להתקדם ולהתפתח ולא לשקוט על השמרים. הגמרא מספרת שכאשר חכמים הצליחו לבטל את היצר המיני, הם ראו שהעולם ייהרס מכך, משום שלא תהיה עוד פריה ורביה. בדומה לכך אין לבטל ולהשבית את היצר הצרכני, אבל חשוב מאוד לדעת לשלוט בו באופן תבוני. יש לאדם יכולת לערוך חשבון אמתי: מה הוא באמת צריך, מה הוא באמת יכול וצריך להשיג, ומה הוא רוצה רק משום שיש לאחר, מה חשוב לו ועל מה עליו לוותר. חז"ל ביטאו זאת כדרכם באמירה קצרה וקולעת: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות א,ד). את העצות של חז"ל אני ממליץ לצרוך באופן יום-יומי.