"למי, למי יש יותר כבוד?", שאל אפרים קישון במחזמר "קזבלן" ואכן, כבוד הוא דבר שאינו נראה ולא ניתן למישוש, אבל הוא מצרך חיוני לכל אדם ואיננו בגדר מותרות. בחברה המודרנית, המושג 'כבוד האדם' הפך להיות ביטוי שגור ומוזכר בשיח הציבורי לעתים קרובות, בעיקר בהקשרים משפטיים וחקיקתיים. בלשון חז"ל ישנו מושג מקביל שחכמינו ייחסו לו חשיבות רבה: כבוד הבריות.
בפרשת "משפטים" מופיעים כמה דינים העוסקים בהגנה על כבוד הבריות, אולם האמרה המפורסמת ביותר בעניין מצויה בדברי חז"ל על הפרשה, כאשר רבן יוחנן בן זכאי דן בשאלה: מדוע אדם שגנב שה צריך לשלם פי ארבעה משווי הגניבה ואילו מי שגנב שור חייב לשלם פי חמישה. הסברו של ריב"ז אומר: "חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו". הסבר אחר מופיע בגמרא בשמו של רבי מאיר, שאמר: "בא וראה כמה גדולה כוחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה" (בבא קמא עט, ב. הובא ברש"י שמות כא, לז).
ריב"ז רואה את הדברים מנקודת המבט של הגנב, והוא טוען שהתורה התחשבה בכבודו. רבי מאיר, לעומת זאת, סבור שיש להתבונן במעשה מזווית הראיה של הקורבן, הלא הוא בעל הבהמה הגנובה. בשני ההסברים מגולמת אמת חשובה ולפעמים אף נשכחת: חשוב לזכור את הסבל שנגרם לקרבן, אך חשוב גם להביא בחשבון את מה שעבר על הגנב. רבן יוחנן מזכיר לנו שיש לשמור אף על כבוד העבריין, שכן גם הוא בן אדם.
עיקרון כבוד הבריות מופיע בכמה מאמרותיהם הידועות של חכמים במסכת אבות, כגון: "י?ה?י כ?בו?ד ח?ב?ר?ך? ח?ב?יב ע?ל?יך? כ??ש??ל??ך?" (אבות ב, י) וכן: "י?ה?י כ?בו?ד ת??ל?מ?יד?ך? ח?ב?יב ע?ל?יך? כ??ש??ל??ך?, ו?כ?בו?ד ח?ב?ר?ך? כ??מו?ר?א ר?ב??ך?" (שם, ד, יב). למושג כבוד הבריות יש מעמד משמעותי לא רק בספרות האגדה, אלא גם בעולם ההלכה. חז"ל קבעו בתור כלל: "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט, ב).
בחברה שלנו מקובל לדבר גבוהה גבוהה על ערך כבוד האדם, אולם לא פעם הוא נרמס ברגל גסה ובשפה בוטה. הדבר בולט כשמדובר בפוליטיקאים, שכן יש משום מה נטייה לראותם כבלתי פגיעים ולחשוב שיש להם עור של פיל. אנשים סבורים שאם הם בחרו לעסוק בפעילות ציבורית החשופה לעין הציבור, הם ויתרו למעשה על זכותם לכבוד. בדומה לכך מרבים לזלזל בחשודים בעבירות ובכל מי שנתפס בקלקלתו ואם מדובר בבעלי תפקידים ציבוריים, הם עלולים להיות מושמים ללעג ולקלס בלי מעצורים. בתקופה זו של בחירות לכנסת ושל חשדות כבדים במשטרה, תכניות הסאטירה חותכות אנשים לחתיכות, אמצעי התקשורת טוחנים והציבור לועס ובולע בהנאה.
חכמים לימדו אותנו שהתורה התחשבה אפילו בכבודו של העבריין שבחר לעסוק בגנבה והיא בוודאי לא מוציאה מן הכלל את מי שבחר לייצג את הציבור בכנסת או את מי שמעד ומעל בתפקידו. פוליטיקאים ראויים לביקורת, אך הביקורת צריכה להיות עניינית. קציני משטרה החשודים בפלילים ראויים למשפט ולעונש, אך גם העונש צריך להיות מידתי. כמו העונשים הרבים של פרשת "משפטים", העונש צריך להרתיע, אך אין מקום לגרום בושת פנים לכל בני המשפחה ולהטביע אות קלון על כל אנשי המשטרה.
אחר כל זאת, אסור כמובן לשכוח שחכמים לא הגנו רק על הגנב, אלא גם על הנגנב. אסור שדאגה לעבריין תבוא על חשבון הדאגה העיקרית, שצריכה להיות נתונה לקורבנו. כשמדובר ביחסי גברים-נשים במקומות העבודה, חובה על חברה מתוקנת לדאוג לכך שנשים תוכלנה לעבוד בכל מקום ובכל תחום מבלי להיות חשופות להטרדות ולפגיעה בכבודן. הפרשה פותחת בהגנה על כבודה של השפחה, כדי ללמדנו שאפילו ביחסי מרות היררכיים ביותר ובמצבים של כפיפות מקצועית קיצונית, יש חובה לכבד כהלכה ומכאן, נלמד בקל וחומר לכל מצב ולכל אישה.
התשובה לשאלה הרטורית בה פתחנו "למי, למי יש יותר כבוד?" ברורה אפוא לחלוטין: יש כבוד למי שמכבד, ועל כך אמרו חכמים: "א?יז?הו? מ?כ?ב??ד, ה?מ?כ?ב??ד א?ת ה?ב??ר?י?ו?ת" (אבות ד, א).