סיכום שבועי: למען השם, לגרבוז והוברמן מותר לדבר

מזל טוב לכולנו, הגענו לשלב במערכת הבחירות שבה חייבים לצעוק חזק, לקלל, להעליב ולגדף כדי להגיע לדפי האתרים ולמסכי הערוצים. וכמו כל פעם, סף הריגוש ורף ההקצנה רק עולים. יאיר גרבוז זרק לסל אחד את "תג מחיר" ויגאל עמיר וההטרדות המיניות והעולים לקברים והמאמינים בצדיקים. ומנגד, (כי הוא לא לבד, זו מחלה ידועה שאינה מתחשבת במפלגות ודעות) גם חגי הוברמן מערוץ 7 שסובל מהעדר ביקורת עצמית, וכתב דברים מקוממים על אלמנת צה''ל, שאותה האשים במות בעלה (ומאוחר יותר התנצל בראיון בערוץ 2). אבל בתוך כל הביקורות נגד השניים, צריך לומר שמותר לגרבוז לטעון טענה נגד הקיום הדתי ונגד הפולחן, ומותר להוברמן לטעון טענה נגד תהליך אוסלו. נכון שהם טענו את הטענות באופן מגושם, לעומתי וחסר רגישות, אבל למען השם, מותר להם לדבר.

יותר מאשר מפחידה אותי הצעקנות של גרבוז והוברמן מפחידה אותי משטרת הדעות . יש לנו משטרה של השמאל על הימין, ושל הימין על השמאל, ומשטרת פעילים מזרחיים אקטיביסטיים, משטרת האקדמיה הישראלית, משטרת הציונות ועוד אחת של הפמיניזם. יש כמובן את הפעילים בעד החרם נגד ישראל, ואת אלו נגד החרם שנגד ישראל, ויש עוד אין ספור פלוגות מצוידות ומיומנות של דעה אחת ודרך חיים אחת. חבורה שלמה של רושמי דו"חות שכל מי שלא חושב כמותם מיד מוצא עצמו תלוי בכיכר העיר.

בפרשת השבוע "ויקהל- פקודי" מתוארת בניית המשכן. הכפילות המסוימת בפתיחת הפרשה היא המעניינת – משה מצווה על מצוות השבת: התרחשות קולקטיבית ומאחדת לה כולם שותפים ובה כולם חדלים מעשייה, ובכך , בעצירה, דומים האחד לשני, מיד אחר כך הוא מבקש מהעם תרומה לבניית המשכן. שם כבר כל אדם לעצמו, לא רק במידת התרומה, על פי נדיבות הלב של האדם, אלא גם במגוון הצרכים השונים למען בניית המשכן - כסף וזהב, עורות ובדים, שמן ובשמים ואבני חן לחושן ועוד.

מול האחדות עומד הריבוי והשפע, השונות והצורך בצבעים רבים, בתרומות שונות ומגוונות: מה שיש לאדם אחד אין לאחר ולהיפך. החיבור והשיתוף הם אלו שמאפשרים את בניית המשכן. באותה מידה אפשר וצריך לחשוב על הדעות השונות בתוכנו והתפיסות, גם אלו המנוגדות זו לזו שמעצבות חברה מורכבת, אבל בעלת יכולת לנהל שיח. התרומה של כל אחד יוצרת משכן משותף.

נדמה שיש יותר מדי אנשים בחברה שלנו שמרוויחים את לחמם ברדיפה של האחר ובהרמת קול של גזל ועלבון. ציידים מאומנים של זמן מסך, אני מדמיין אותם ימים שלמים מולו, ממתינים לטרף וכשהוא מגיע- הפוסט בפייסבוק והריאיון ברדיו ואז ההזמנה לאולפן הטלוויזיה- מאוחר בלילה הם מנגבים את השמנת מהשפם וממתינים למעידה הבאה.

אליעז כהן הוא משורר מוכשר, בן קיבוץ כפר עציון וחבר שלי, בחרתי בו השבוע כי ביום שלישי הקרוב הוא בחר שלא להגיע לקלפי. כמו שאני מכיר את אליעז, הוא ינצל את היום הפנוי לעשייה חברתית ופוליטית, לקידום של שלום ושיחה בין חלקי העם, ובינינו לבין שכנינו ולתיקון עוולות.

לא סתם אני מציין את הפעילות הזו של אליעז, אני עושה את זה כדי להבהיר שבחירה שלא לבחור מגיעה לעיתים דווקא ממקום של מעורבות יוצאת דופן בחיי החברה ושל תחושה עזה של שותפות ודאגה. אליעז, אני יודע, לא בוחר, כמוני, רק בגלל שהוא חושב שזה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו.

בשבועות האחרונים, מאז שגם אני הכרזתי שאינני מתכוון לצאת ולהצביע אלא למחות על העדר המנהיגות והבחירות המיותרות, המקרבות אותנו לאיטליה, כלומר למקום שאין בו משילות ושדינו לחיות בסחרחורת בחירות תמידית, מהלכים עלי אימים מן השמאל שאני נותן את קולי למרזל, ובימין מודיעים לי שאני נותן אותו לערבים.

הנה לכם סיכום של מערכת הבחירות: רק לא הוא ורק לא האחר, זה אסון והוא מושחת, זה קולו שברירי והוא בת זוגתו אינה מתנהגת כיאה, הכל אישי ושום דבר לא עקרוני ואידיאולוגי. אם אתם רוצים להיות ניצבים בקרקס המגוחך הזה, זכותכם, אבל אליעז, ואני, ועוד ורבים אחרים לא מוכנים לקחת בזה חלק.

לא קורה לי הרבה שאני ממש מצפה לאלבום חדש של להקה ישראלית. מכיוון שהטור הזה מתפרסם בשישי, אני כבר כעת מכין אתכם להופעה של להקת "ועדת חריגים" בשישי הבא, ה-20 לחודש, ב"על הרמפה", בר בתל אביב בו הם ישמיעו חלקים מהאלבום החדש שלהם "השעמום שוקע" .

האלבום הראשון שלהם "העולם אבד מזמן" הוא בעיניי אחד מהאלבומים המשובחים שיצאו ברוק הישראלי. ועדת חריגים מרעישה, אבל בתוך הרעש יש קו ברור ונקי של מלודיה, ההגדרה הזאת, אם תרצו, היא ההגדרה גם של המקום הזה: מקום מלא רעש, אבל שיש בתוכו למרות הכל קו של צליל שמבקש נורמליות, שקט, הפוגה ויצירה. לכן, למרות שוועדת חריגים מכוונת בעיקר לחו''ל, ולמרות שהצליל שלהם הוא בשום אופן לא מקומי, ואפילו בז לקו הנקי וחסר האישיות של המיינסטרים הישראלי, הם הלהקה הנכונה לאקלים הישראלי. אני משוכנע שהאלבום החדש יהיה מעולה גם הוא, אני אהיה שם כדי לשמוע.