הצורך שלנו בני האדם להקריב קורבנות

ספר ויקרא, נפתח בפרשה שעוסקת רובה ככולה בקורבנות. וי??ק?ר?א, א?ל-מ?ש??ה; ו?י?ד?ב??ר י?הו?ה א?ל?יו, מ?א?ה?ל מו?ע?ד ל?אמ?ר. ד??ב??ר א?ל-ב??נ?י י?ש??ר?א?ל, ו?א?מ?ר?ת?? א?ל?ה?ם, א?ד?ם כ??י-י?ק?ר?יב מ?כ??ם ק?ר?ב??ן, ל?יהו?ה מה יכול להיות רחוק יותר מהוויית חייו של אדם החי בחברה המודרנית של ימינו מאשר הקרבת קורבנות?

בפרשה נאמר ו?ש??ח?ט א?תו? ע?ל י?ר?ך? ה?מ??ז?ב??ח?, צ?פ?נ?ה--ל?פ?נ?י י?הו?ה; ו?ז?ר?קו? ב??נ?י א?ה?ר?ן ה?כ??ה?נ?ים א?ת-ד??מו?, ע?ל-ה?מ??ז?ב??ח?—ס?ב?יב ו?נ?ת??ח א?תו? ל?נ?ת?ח?יו, ו?א?ת-ר?אש?ו? ו?א?ת-פ??ד?רו?; ו?ע?ר?ך? ה?כ??ה?ן, א?ת?ם, ע?ל-ה?ע?צ?ים א?ש??ר ע?ל-ה?א?ש?, א?ש??ר ע?ל-ה?מ??ז?ב??ח?. מובאים תיאורים מפורטים, ממש לא פשוטים עבור ציבור הצמחונים. התיאור מובא כשהוא מאד פלסטי, חי ומלא פרטים . אך מהו בעצם קרבן? אולי אם נברר את משמעות המלה העברית "קרבן", נבין משהו על הצורך הזה של בני אדם להקריב קורבנות.



המילה "קרבן" היא מהשורש ק.ר.ב., מלשון "קירבה". העניין מובא במשמעות כפולה כאן - משהו שהוא קרוב אלי, יקר לי וחשוב עבורי. אני מקריב את הקרבן לכהנים, לאוהל מועד, למקדש וגם - לאלוהים. אולי למעשה יש כאן צורך אנושי עמוק באקט של ויתור על משהו חשוב וקיומי, כדרך להביע תודה או כדרך לכפר על חטא או להשתחרר. זהו מעין מעשה נפשי של הודיה וחיבור עם היישות העליונה, הרוחנית הנעלמת.

קין והבל, כמו גם האבות בנדודיהם, המלך פרעה וגם הגויים - כולם מקריבים קרבנות. זה היה מעשה שכיח בזמנים הקדומים ההם. חלק מהתרבות הזו מובן מאליו, עושים את זה בזמנים שונים, אנשים המגיעים ממעמדות שונים ובמקומות שונים.

אולי הדבר הקרוב לנו ביותר היום שמאפשר לנו להבין את תנועת הנפש הזו היא "מתנה". כמו מתנה לחתונה או סתם מתנה ליום הולדת, מתנות לכל המשפחה לליל הסדר. הן אולי משהו שהמקבל ממש זקוק לו, אבל עצם הנתינה של המתנה עושה משהו בהרגשה של הנותן ומשרת אצלו צורך אנושי. אולי.

ספר ויקרא עושה סדר בעניין. הוא מסביר כי לא כל אחד יקריב מה שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה, עבור כל מטרה שהוא בוחר. עכשיו ישנם נהלים, סדר, ארגון, היררכיה ובירוקרטיה. זוהי ראשיתה של דת ממוסדת וראשיתו של המנגנון שינהל את הפולחן בהמשך, אבל במקביל, זו גם ראשית הסוף, סופו של המעשה הספונטני, דעיכתה של תנועת הנפש והתאבנות המגע החי והישיר עם ההוויה. זה החזיק מעמד כמה מאות שנים, אבל כבר אז, עוד בבית המקדש הראשון בירושלים, ראה הנביא ישעיהו את חוסר התכלית בהקרבת הקורבנות כתחליף לערכים ולמהות הנתינה עצמה.

"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי". ישעיהו מדבר, כביכול, בשם אלוהים, היישות אליה מכוונים, למעשה, כל הקורבנות הללו. והוא ממשיך רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע - אל תתנו לפולחן לבלבל אתכם. הוא איננו העיקר. וכשאין בו עניין נפשי אמיתי המייצג נתינה רחבה, הוא תפל ומיותר.

וקרוב אליכם הדבר מאד ...

שבת שלום.

ארגון בינה עוסק בהעמקת הזהות היהודית בקרב הציבור הישראלי .