על ברכת האילנות והחזון הציוני של הגאולה

מה עניינה של ברכה זו? מדוע נתקנה דווקא על עצי פרי ולא על פריחות אחרות, אשר לא פחות יפות במראן? ואיך היא קשורה לחזון הציוני של הגאולה והשיבה לארץ מולדתנו? הרב נויברט משיב

פריחה בלונדון (ShutterStock)
(צילום: ShutterStock)

אביב הגיע, פסח עוד מעט בא וכבר רואים את הפריחות היפות ברחבי הארץ ומתחילים להריח את ריחות האביב המשכרים. חז"ל תקנו ברכת מיוחדת לאביב, ברכה המשבחת את הקב"ה על יפי הבריאה, ברם ברכה זו נאמרת על פריחת עצי פרי בלבד.

מקורה של ברכת האילנות מופיע בגמרא במסכת ברכות דף מ"ג ב' וכן סיכם זאת רבי יוסף קארו, מחבר ה"שלחן ערוך": "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם" (שלחן ערוך, אורח חיים רכ"ו א').

מה עניינה של ברכה זו? מדוע נתקנה היא דווקא על עצי פרי ולא על פריחות אחרות, אשר הן לא פחות יפות במראן?
דומני שהדבר קשור בעניינו של חודש ניסן, חודש הגאולה. אנו נוהגים להזכיר בכל יום את החזון הציוני של הגאולה והשיבה לארץ מולדתנו, המתבטא במטבע התפילות והברכות. אחד המקומות בהן מבוטא חזון זה הינו בברכה מעין שלש אותה נברך לאחר אכילת מיני מזונות, פירות משבעה מינים או יין.

אבל, נוסח הברכה הינו בעייתי לכאורה. תמציתו של החזון לחזור לארצנו מסתכם ברצון פעוט של אכילה מפירות הארץ – "והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה". אכן פירותיה של הארץ טובים ועסיסיים אבל האם בכך מתמצה כל החזון הציוני – אכילת פירות?!

למען האמת, נוסח זה הטריד גם את הראשונים ולכן היו שפסקו שאין לאמרו, כמופיע בטור (או"ח ר"ח): "וכתב (הסמ"ג) עוד ויש אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" ואין לאומרו, שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה ...וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומרו "

הכרזת המדינה (לשכת העיתונות הממשלתית)
הכרזת המדינה (צילום: לע"מ)

למרות המתנגדים, נפסקה ההלכה לומר את המילים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה" בתוך מטבע הברכות. את הסיבה לכך מביא הב"ח בפירושו על המקום. בכל מקום בעולם, נצרכים תנאי סביבה מתאימים על מנת לגדל עצים – אור, מים, אדמה, זרעים וכו'. יש מקום אחד בעולם בו תנאים אלו אינם מספקים. המקום המיוחד הוא ארץ ישראל והתנאי ההכרחי הנוסף הנצרך לגידול עצים הינו – מציאותה של השכינה. ללא השכינה האלוקית, עץ לא יגדל כאן בארץ: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו ל"ב). חז"ל דרשו שכאשר נגלה מהארץ, תגלה איתנו גם השכינה שהרי "גלו ישראל – גלתה שכינה עמהם" ומסיבה זו, עץ לא יצמח בארץ בכל תקופה הגלות. רעיון זה הפך לעובדה הסטורית מרתקת.

אף על פי שארץ ישראל היתה אבן שואבת לכל הדתות, הם לא הצליחו להתיישב עליה כראוי ובמשך 2000 שנה שמרה הארץ אמונים לבניה. ידועים תיאוריו של מארק טווין ממסעו לארץ הקודש בשנת 1867: "מבין כל הארצות המכוערות שבעולם, ארץ ישראל היא האלופה. ההרים חשופים, הגבעות קרחות, העמקים הם ישימון כעור ודל צמחייה. זוהי ארץ חרבה ומקוללת, יריחו נשארה תל הריסות כפי שהשאיר אותה יהושע בן נון. נצרת היא עיר נידחת, ירושלים עלובה וקודרת, שורצת מצורעים, נכים וחובבי בקשישים נצחיים ותושביה בלויי סחבות ומצחינים, עמוסים בזבובים ופרעושים והבעת פניהם מטומטמת." (מסע תענוגות לארץ הקודש).

מארק טווין (GettyImages)
מסע תענוגות לארץ הקודש. מארק טווין (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

אם החורבן בא לידי ביטוי בהיעלמותם של עצי פרי מארץ הקודש, ממילא הסימן המובהק ביותר לתחילתה של הגאולה, הינה פריחתם המחודשת של עצים על אדמת ישראל, וכפי שתארו זאת חז"ל במסכת סנהדרין צ"ח: "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי כי קרבו לבא" ומסביר שם רש"י – "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר". אם עצים פורחים כאן בארץ ואפילו הנגב פורח - ממילא זו אינדיקציה שהשכינה שבה לציון והגיע זמננו לשוב הביתה.

עם תחילתו של חודש ניסן, יוצאים אנו לשדות ולגנים, רואים את פריחת העצים ומתחייבים בברכה. מטרת הברכה, בפרט היום במדינת ישראל בה זכינו להיות "עם חופשי בארצנו", הינה לעצור לרגע , לזכור את ההסטוריה של ארץ ישראל ולהודות לקב"ה שזכינו לגדול בדור בו עצים הצומחים בארץ הינו דבר המובן מאליו ופירותיה הקדושים של הארץ מעטרים את השווקים בארץ ובעולם. אשרינו שזכינו. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל, במהרה בימינו. אמן.