סיכום שבועי: למה באמת אנחנו משתפים פעולה עם אמיר חצרוני?

מה אתם רוצים מחצרוני? הוא בסך הכול תלמיד ממושמע מאוד של החברה הישראלית. בשביל להיות "מישהו" במדינה אתה חייב ללכת לקצה, לבעור מול הציבור, לכלות את עצמך למען השעשוע של הצופים. בית "האח הגדול" הוא בית הספר הפעיל והמצליח ביותר במדינה, והוא מוציא תלמידים נאמנים שבוע אחרי שבוע. אין מה לכעוס על חצרוני, הוא ממש "תינוק שנשבה", הכעס צריך להיות מופנה לציניות הגלויה כל כך של תכנית הבוקר שהזמינה אותו, איך אפשר לגרש אותו ואז לצעוק לכולנו "צפו", ממש להצית את האש ומיד לעמוד מנגד ולראות כיצד היא מכלה. אני דואג לחצרוני, באמת, אני חושב שהוא על הקצה, ויש כל כך הרבה אולפנים נוספים שעומדים בתור כדי לדחוף אותו אל התהום.

בפרשת השבוע, פרשת "צו" ממשיך תיאור עבודת המשכן. בחלק הראשון ממשיכה הפרשה לעסוק בקורבנות אבל בחלקה השני, נמצא תיאור ההכנות לחנוכת המשכן. הכוהנים מצטווים להתקדש ולהיטהר, הם לובשים בגדים מיוחדים ונמשכים בשמן המשחה. חנוכת המשכן, שתופיע בפרשה הבאה, והתהליך המוביל אליה היא מדורת השבט של דור המדבר. זהו מסך הטלוויזיה שאליו כולם צמודים, המראה שמאחד אותם והופך להתרחשות המרכזית. חשבו על אקלים שבו בית רוחני הוא מרכז החיים החברתיים, על חברה שמקדשת חלק ממנה לעבודת השם, מקיימת את הכוהנים והלווים מבחינה כלכלית ומבקשת מהם להיות עוגן אסתטי בחיי החומר והנדודים. אירוע כזה מצביע לעם כולו על מרכז הכובד של החיים ועל הטפל, מעצב את החיבור העמוק בין חלקי העם.

תיק החינוך הוא דוגמא נוספת למציאות המקולקלת שלנו. אף אחד לא נלהב לקבל אותו, להפך, הוא נדמה כמעמסה ובית קברות פוליטי. משרד החינוך הפך לממלכה של רפורמות והכרזות גרנדיוזיות בעוד בשטח ישנה הדרדרות וכרסום מתמיד ברמת החינוך. משרד התרבות עבר תהליך דומה מאוד, במשך שנים הוא נעזב והפך למקום שאליו הולך מי שכבר אין לו אמביציות פוליטיות, אמביציות שהן הגורם מספר אחת לעבודה קשה ולשינוי, לקידום המשרד ולרדיפה אחר תקציבים.

החינוך והתרבות, משרדים שאמונים על בניית העולם הנפשי והתרבותי, הופכים לחסרי חשיבות, איזו דוגמה מובהקת יותר ניתן לתת לפשיטת רגל רוחנית? אל החלל הריק של התרבות והחינוך צעדו במהירות ערוצי הטלוויזיה. הם זיהו את שעת הכושר, את הרפיון, והם מנצחים בכל החזיתות, גם מזמינים את חצרוני וגם חוגגים על דמו, מותירים לנו להריע בכיכר העיר עם כל כוכב חדש שנולד, ולהגביר את התרועות שאותו כוכב נופל. אל תשתפו פעולה, תעזבו את הבחור המסכן.

ממש כתמונה הפוכה לחצרוני ועדר המגנים התבשרנו השבוע כי השחקנית והבימאית רונית אלקבץ נבחרה לעמוד בראש חבר השופטים של תחרות "שבוע המבקרים" בפסטיבל קאן. הבעת האמון של עולם הקולנוע הבינלאומי ביצירתה ובכוחה הקולנועי של אלקבץ היא עדות לתוצאה של יושר פנימי ועקביות ביצירה הקולנועית שלה. אלקבץ לא מתחנפת ולא נעה לכאן ולשם על פי הנכון והבוער, היא לא מפחדת לעסוק בנושאים מורכבים ולהניע שינוי חברתי כפי שראינו ב"גט" ולא מפחדת לשרטט את הסיפור האישי שלה בפיקחון וכנות מעוררי התפעלות כפי שראינו ב"ולקחת לך אישה" ו "שבעה".

אלקבץ לא זהרה לרגע מהיר בשמי התרבות שלנו ואז כבתה ונעלמה. היא לא התערטלה בכדי ללכוד את העין אלא צעדה במתינות מסרט לסרט, כשחקנית ובימאית וצברה לאט את כוחה האמנותי ואת מקומה בשדה הקולנוע. למדנו השבוע שהתנהלות כזו מקבלת את היחס וההערכה המגיעים לה, וסופה של התנהלות כזו לבוא על שכרה. אלקבץ, בניגוד לכל כך הרבה יוצרים מטעם עצמם לא מזנקת כל שני וחמישי בכדי להביע את דעתה, ומקוששת עוד כמה כותרות בגינוי והלל לצד כזה במפה הפוליטית או לצד אחר, אלא פועלת , שוב, לאורך זמן ומאחורי הקלעים, היכן שהשינוי נצבר לאט לאט. אלקבץ היא למשל הנשיאה של ארגון " אחותי" , ארגון פמיניסטי- מזרחי הפועל לקידום נשים ושוויון כלכלי וחברתי. נכון שהבחירה הזאת היא בחירה אישית באלקבץ וכך צריך להתייחס אליה, אבל, בסופו של דבר, הצלחתה היא במידת מה גם הצלחתנו.

כתב העת "דחק", שכעת יוצא לאור כרך ה' שלו, הוא תופעה יוצאת דופן. דמיינו ספינה אדירת ממדים גדושה בסחורות ממינים שונים, מלאת מכולות שנעה לקראת החוף, אולם כלל לא ברור אם יש בחוף מי שיכול לפרוק את הסחורה ואם יש לאן להוביל אותה. כתב העת הזה מלא באופן שערורייתי כמעט: שירת מקור ושירה מתורגמת, פרוזה ומחשבות על כתיבת פרוזה, ביקורת נשכנית ומנומקת, ראיונות מבריקים ובלתי צפויים, כמעט ואין תחום ספרותי שכתב העת אינו מכסה.

הריבוי המסחרר הזה מופיע גיליון אחר גיליון ובכול זאת מעטים מדי מכירים את כתב העת הזה ומעטים מדי צולחים אותו. לא פשוט להתמודד עם הגודש הזה, שאינו מסתיר את הציפיות הגבוהות שלו מן הקורא: ידע ובקיאות, התמסרות וחשיבה עצמית, אבל הקריאה בו גם מתגמלת באופן יוצא דופן. למרות החזות חמורת הסבר והאליטיזם של כתב העת התחושה העזה ביותר אגב קריאה בו היא התרוממות רוח: יש לנו ספרות.