קרבן הפסח: דת ותרבות חייבות להתאים את חוקיהן להווה

פרשת שמיני השבוע מתארת את טקס חנוכת המשכן. לאחר שבעה ימים של הכנות מדוקדקות שעושים אהרון ובניו הכהנים באוהל מועד מגיע היום השמיני ראש חודש ניסן המועד לחנוכת המשכן. כל העם מתכנס למעמד המיוחד: "ו?י??ק?חו?, א?ת א?ש??ר צ?ו??ה מ?ש??ה, א?ל-פ??נ?י, א?ה?ל מו?ע?ד; ו?י??ק?ר?בו?, כ??ל-ה?ע?ד?ה, ו?י??ע?מ?דו?, ל?פ?נ?י י?הו?ה". אהרון ובניו עורכים את הקורבנות על המזבח באופן מדויק ומפורט כפי שנצטוו על ידי משה. ואז "ו?ת??צ?א א?ש?, מ?ל??פ?נ?י י?הו?ה, ו?ת??אכ?ל ע?ל-ה?מ??ז?ב??ח?, א?ת-ה?ע?ל?ה ו?א?ת-ה?ח?ל?ב?ים; ו?י??ר?א כ??ל-ה?ע?ם ו?י??ר?נ?ו?, ו?י??פ??לו? ע?ל-פ??נ?יה?ם".

לאחר חטא העגל מגיע המעמד המרגש והמרשים של קבלת הקרבן. יוצאת אש מהשמיים ושורפת את הקורבנות. סימן לנוכחות האל במשכן. סימן טוב לכך שהוא רוצה בקרבנות של ישראל ומקבל אותם. יש התרגשות בעם. הוקרת תודה. ושמחה של ממש על הצלחת המעמד.

ואז קורה דבר נוסף: "ו?י??ק?חו? ב?נ?י-א?ה?ר?ן נ?ד?ב ו?א?ב?יהו?א א?יש? מ?ח?ת??תו?, ו?י??ת??נו? ב?ה?ן א?ש?, ו?י??ש??ימו? ע?ל?יה?, ק?ט?ר?ת; ו?י??ק?ר?יבו? ל?פ?נ?י י?הו?ה, א?ש? ז?ר?ה--א?ש??ר ל?א צ?ו??ה, א?ת?ם". בני אהרון הכהנים נלהבים מגודל המעמד שמחים בהצלחה. מקריבים עוד קטרת. ומקריבים אותה קרבן לה'. ולפתע פתאום "ו?ת??צ?א א?ש? מ?ל??פ?נ?י י?הו?ה, ו?ת??אכ?ל או?ת?ם; ו?י??מ?תו?, ל?פ?נ?י י?הו?ה".



שערו בנפשכם. האש הטובה שהביאה לפני רגע להתרוממות רוח לצהלה. אותה אש לא שורפת את הקטרת במחתות של נדב ואביהוא. אותה האש שורפת את בני אהרן והם נופלים מתים בתוך המשכן.

מה מתחולל בנפשו של אהרן. כיצד מגיב העם הנדהם. מה אומר משה. למה ברגע ההתעלות בשיא החגיגה נופלים קרבן הבנים. הם היו כל כך בעניין, הם רצו עוד. הם לא עבדו את הבעל. הם לא הקימו עגל זהב. הם לא חטאו ולא פשעו. בסך הכל רצו להוסיף קרבן ריחני למעמד. "ו?י??אמ?ר מ?ש??ה א?ל-א?ה?ר?ן, הו?א א?ש??ר-ד??ב??ר י?הו?ה ל?אמ?ר ב??ק?ר?ב?י א?ק??ד?ש?, ו?ע?ל-פ??נ?י כ?ל-ה?ע?ם, א?כ??ב?ד; ו?י??ד??ם, א?ה?ר?ן".

תשובתו של משה סתומה. אלוהים רוצה את הטובים אצלו? "בקרבי אקדש" ככה אומרים על הבנים שנפלו. אהרון שותק. הוא המום. נושאים את המתים החוצה והפולחן ממשיך. ה' אוסר על אהרון לנהוג מנהגי אבלות.

המקרא מצייר כאן תמונה חדה וקשה של מערכת היחסים בין העם לאלוהיו. הפולחן הוא חד צדדי מלמטה למעלה. ויש בו סדר ותכנון וכללים ברורים. אין ספונטניות. אסור לעשות יותר ממה שכתוב בפרוטוקול. ומי שיעשה יותר ימות. חד וחלק. זוהי גישה דתית נוקשה ובלתי מתפשרת. הפרשנים מנסים להסביר להבין ולנמק. אבל הדממה של אהרון אומרת הכל.

היהדות שלי כבר מזמן לא קשה וחדה וחד צדדית כזו וגם עם ישראל כבר לא שם. ברובו הגדול. אין כבר קורבנות, ברוך השם, ואין אש מן השמיים. ה' הוא אינו אל קנא ונוקם. נשארה רק גחלת עמומה של האש הזרה, ביום השמיני, בחנוכת המשכן במדבר סיני.

בימי המקרא בני ישראל ציינו את הפסח באמצעות הקרבת קורבנות בבית המקדש. היום אנחנו כבר לא מקריבים קורבנות ובליל הסדר אנחנו מספרים ביציאת מצרים – וכל המרבה לספר הרי זה משובח! ביום שישי הקרוב כולנו נשב סביב השולחן, מי שירצה להאריך ולשיר עוד שיר הרי זה משובח ואין סכנה כי תצא אש ותאכל אותו... דת ותרבות, על מנת שיוכלו להמשיך ולהתקיים חייבות להיות גמישות ודינמיות ולהתאים את חוקיהן להווה. חשוב להקפיד על האיזון שבין מסורת והתחדשות, נוקשות וגמישות, שמירה על מסגרות ויציאה מהן וזאת, על מנת שהתרבות תשמר ותחייה גם בדורות הבאים ובעיקר כדי שיהיה לנו מה להגיד לבנינו.