שיר של שבת: עם המשורר עמיחי חסון

עַל הַמִּלִּים וִתַּרְנוּ בְּיַלְדוּתֵנוּ/ אִמֵּנוּ לֹא דִּבְּרָה אִתָּנוּ בִּשְׂפַת אִמָּהּ/(עַד הַיּוֹם אֵין בִּי קִנְאָה, רַק/ לַמְלַהֲטִים שָׂפוֹת/ זָרוֹת כִּתְפִלָּה סְדוּרָה). שיר של שבת עם המשורר עמיחי חסון שתהיה שבת של שלום ושלווה וחג פסח שמח

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
עמיחי חסון (יח"צ , מוטי קיקיון)
עמיחי חסון (צילום: מוטי קיקיון)

עמיחי חסון מוציא בימים אלו את ספר הביכורים שלו "מדבר עם הבית" (הוצאת אבן-חושן) ספר מומלץ לחג ובכלל. הספר, והשירים המובאים במדור השבוע מגלים משורר בשל, ומגלים את ההתפתחות העקבית שלו כמשורר. כותרת הספר מתאימה לשירתו של חסון כולה: תנועה בין ביטחון והגנה המצויים במושג "בית", למשל דרך דיבור ער עם המסורת הדתית ומסורת השירה וערנות גדולה ביחס לסביבה הקרובה, ערנות שגורמת למשורר להפוך ל"עד המשפחתי" ולשאת אתו את המטען התרבותי המצוי בעדות כזו, לבין "דיבור" שפירושו, פעמים רבות, ערעור וויכוח עם אותן מסורות.

התנועה מהבית ואל הבית, כלומר לעבר המוכר והרחק מהמוכר מעצבים שירה שמבקשת חידוש, מבקשת לפרק את המוכר בכדי להעניק לו חיים מחדש. כך חסון מאיר מחדש דמויות כמו הרב מנחם פרומן או חוויות מורכבות כמו השרות הצבאי. כך הוא מגייס את המדרש והאגדה בכדי לדבר על ההווה והופך את הקיום היהודי למה שהוא באמת - מסע נדודים תמידי בין הבית לגלות, כך הוא מספר את עצמו כמי שכל העת נמשך אל המשפחה ואינו יכול להיענות לצווי המשפחה. מדבר עם הבית, דיבור של אהבה והתבוננות מפוקחת.


עַלְמָה יָפָה וְאֵין לָהּ עֵינַיִם

לרב מנחם פרומן

שֶׁלֶג יָרַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעֵין הַחַשְׁמַל פָּסַק
נֵרוֹת נְשָׁמָה סִמְּנוּ אֶת מְעָרוֹתֵינוּ
סְבִיב אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ רָקַד רַבִּי
שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי כְּנֶגֶד זַ'אן פּוֹל
סִטְרָא אַחְרָא וְהַסַּבָּא שָׁאַל מִתּוֹךְ הַזֹּהַר:
מִי הִיא עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין?

וּבְתוֹךְ כָּךְ אַתָּה אָמַרְתָּ:
אֲנִי כְּמוֹ יֶלֶד מְאֹהָב עִם פֶּרַח בַּיָּד
מוֹרֵט עֲלֵה כּוֹתֶרֶת וְעוֹד עֲלֵה כּוֹתֶרֶת -
יֵשׁ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ בָּעוֹלָם אֵין
הַקֹּדֶשׁ בָּרוּכוּ הוּא בָּעוֹלָם -
זוֹרֵק אֶת הַפֶּרַח לֶחָלָל
הַפָּנוּי כְּמוֹ רַבֵּנוּ
נַחְמָן שֶׁכָּתַב בְּגֶרְמָנִית
וְחָתַם עַל הַדַּפִּים פְרַנְץ קַפְקָא.

מָחָאנוּ כַּף לְכַף לְהִתְחַמֵּם בַּחֲסָדִים
וְהִתְבּוֹנַנּוּ בָּאֵשׁ:
לֹא רָאִינוּ אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת
רַק הִשְׁתַּקְּפוּת הַמִּלִּים בַּמַּיִם.


הִנָּתְקוּת

כְּמוֹ חַיָּה פְּצוּעָה בְּלַיְלָה קַר
הַדָּם נִגָּר בָּאֲדָמָה הָרְטֻבָּה
הַקְּרָבַיִם יוֹצְאִים אֶל הַטּוֹרְפִים
הַסּוֹבְבִים מַזִּילִים רִירֵיהֶם עַל שֶׁהָיָה גּוּפְךָ
וְאַתָּה רוֹאֶה אֵיךְ חַיֶּיךָ הוֹפְכִים מַאֲכָל לַאֲחֵרִים


(מחנה בקעות, חורף תשס"ח)


דְּיוֹקָן עַצְמִי

יֶלֶד בֶּן חָמֵשׁ עוֹמֵד לְבַד בַּמַּיִם,
לֹא רָחוֹק מֵהַחוֹף. הוֹרָיו קוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ
הַפְּרָטִי, אַחַר כָּךְ בְּשֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ.

הוּא אֵינוֹ עוֹנֶה.
הוּא מוֹרִיד אֶת מַבָּטוֹ מֵהָאֹפֶק אֶל הַמַּיִם
מְצַפֶּה לִרְאוֹת בָּבוּאָתוֹ מִשְׁתַּקֶּפֶת, רוֹאֶה
קַרְקָעִית יָם, רוֹאֶה צְדָפוֹת וְאַצּוֹת, בַּקְבּוּקֵי מַשְׁקָאוֹת
נִסְחָפִים, מַרְגִּישׁ דְּגִיגִים קְטַנִּים נוֹגְסִים בְּרַגְלָיו וְרוּחַ
אֶחָד לַכֹּל.


אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי (מְשׁוֹרֵר בִּנְיוּ־יוֹרְק)

בְּאַפֶּר וּוֶסְט סַיְד מַנְהֶטֶן
יִסַּדְנוּ אֶת מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
אֲנַחְנוּ בָּאִים אֵלֶיהָ כְּמוֹ מְרַגְּלִים,
תָּרִים אֶת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת עֲלֵיהֶן וִתַּרְנוּ.
שׁוֹמְעִים: אָמֶרִיקָה שָׁרָה מֵחֲרַכֵּי הָרַכֶּבֶת
הַתַּחְתִּית שִׁיר שֶׁל אַ יִידִישֶׁע מָאמֶע,
תּוֹעִים בֶּעָשָׁן הַמִּסְתַּלְסֵל אֶל הָרְחוֹב כִּקְטֹרֶת
בְּאִלְּמוּת שֶׁל מְהַגְּרִים
וְאֵין לָנוּ לְהַצִּיעַ אֶלָּא מִזְוָדוֹת עֲמוּסוֹת בְּגָדִים
כְּפֵרוֹת בִּכּוּרִים תַּחַת מִטּוֹתֵינוּ.

עַל הַמִּלִּים וִתַּרְנוּ בְּיַלְדוּתֵנוּ:
אִמֵּנוּ לֹא דִּבְּרָה אִתָּנוּ בִּשְׂפַת אִמָּהּ
(עַד הַיּוֹם אֵין בִּי קִנְאָה, רַק
לַמְלַהֲטִים שָׂפוֹת
זָרוֹת כִּתְפִלָּה סְדוּרָה)

בַּנְּסִיעָה לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה קֶנֶדִי
בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה לְאֶרֶץ יְשָׁנָה־חֲדָשָׁה
אֲנִי מַבִּיט מֵהַחַלּוֹן וְיוֹדֵעַ:
פַּעַם הָיִינוּ סִפּוּר כָּזֶה,
כְּמוֹ שִׁיר שֶׁל בְּרוּס סְפְּרִינְגְסְטִין
חוֹצִים בִּדְהִירָה אֶת הַנָּהָר הַגָּדוֹל,
מַפִּילִים אֶת הַכּוֹבַע בִּפְנֵי גְּבֶרֶת
יָפָה. נַעֲרֵי הָעֲרָבוֹת הַקְּשׁוּחִים
זֶה אֲנַחְנוּ, יְפֵי הַתֹּאַר וְהַגִּ'ינְס.

פַּעַם הָיִינוּ סִפּוּר כָּזֶה, אֲנִי יוֹדֵעַ.
רָאִיתִי תְּמוּנוֹת יְשָׁנוֹת שֶׁל מָאמִי
וְדֶדִי, שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ אוֹמֵר:
הָיוּ רוּחוֹת שֶׁל חֹרֶף בְּנָהָר הַדְסוֹן.

(ניו־יורק, קיץ 2010)