הלוואי והייתי יכול לשחרר את ילדיי

קשה מאוד לשחרר כשאתה אב לבן ולבת. כשאתה יודע שעוד צפויות לך שנות חרדה כשהוא יהיה בצבא, וכשהיא תצא לבלות עם חברות בעיר הגדולה והמסוכנת. קשה לשחרר כשאתה שומע על ילדים אחרים, בני מהגרים ובני עניים. ובכל זאת, מוכרחים

משפחה נוסעת לטיול בחו"ל (ShutterStock)
אילוסטרציה (צילום: ShutterStock)

הלוואי והייתי יכול לשחרר. באמת. הלוואי והיה לי את הכישרון. כי אם אדע לשחרר, אמצא חופש בעצמי. אני מנסה כמו הנטייה של כולם, למצוא את האשמים האחרים בכך שאינני משחרר. קודם שהם ישחררו, ואז יגיע תורי.

איך אבא לבן במדינת ישראל יכול לשחרר? הזמן יעבור והוא יתגייס לצבא, ואז יבואו שלוש שנים שאתה עושה בהן הכל חוץ מלשחרר. ובין לבין, הוא ירצה רישיון נהיגה וייצא לבלות עם החברים שלו. הלוואי ואצליח לשחרר. אחרת הלילות ללא שינה יחזרו, הפעם מתוך ציפייה שכבר יחזור הביתה ואשמע את הדלת נפתחת. אז אולי עדיף שלא אשחרר, עדיף שיישאר פה קרוב, עוד קצת. אלמד לשחרר עם השנים.

ואם אצליח לשחרר את בני לעולם הגדול, כיצד אצליח לשחרר את ביתי שזה עתה נולדה. הלוואי ובתור זכר, הייתי מצליח להזהיר אותה ממה שמחכה לה שם בחוץ כאישה. לגרום לה להשתחרר מהדעות הקדומות, מהאפליה, מהמבטים המזלזלים. בפסח הזה כולנו מסובין, אבל בעוד כמה חגים שכאלו, את תשלחי לי תמונה מסדר פסח בבית חב"ד בדלהי, בנקוק, בואנוס איירס או סידני. ואני אקווה שאת בסדר, בסדר שלך. בתוכי אני מקווה, שאצליח להשתחרר עד אז. מהפחדים.

אני מביט בהוריי ושואל את עצמי האם הם הצליחו לשחרר אי פעם. אני יודע את התשובה, מעולם ולעולם לא. הדאגה כאילו רק מתחדדת בעשור השמיני לחייהם. לכאורה זו העת המתאימה ביותר כדי לצאת אל החופש. עתה כשאת הנעשה אין להשיב, את הטעויות מאוחר מדי לתקן והילדים כבר השתחררו מהקן מזמן, בין אם חפצו בכך ההורים ובין אם לאו. אבל אי אפשר באמת להרפות. כי הנכדים הם אולי הריבית של החיים, אבל אין הורה במדינה הזו שמסיים אי פעם לשלם את המשכנתא שבגידול הילדים כאן.

ואם כבר העניין הזה שנקרא מדינה. אתה חושב על הילדים הרעבים שיתקשו לערוך את סדר פסח כהלכתו, אתה חושב על ילדי המהגרים שכבר לא יחגגו שום חג אי פעם, אתה חושב על הזקנים ועל העניים, ואתה שואל את עצמך שוב, האם באמת אנחנו יכולים להרגיש משוחררים? האם בכלל מותר לנו להשתחרר מאחריות כלפיהם?

חובתנו אמנם לדאוג לחירותם של רבים המרוחקים מאיתנו וגם לחירותם של אלו הקרובים לנו, אבל מה איתנו? מתי נמצא את החירות, ובכלל כמה אמת מכילה האימרה ש"אין מחיר לחופש?". בין קואצ'ר אחד שמבטיח שבכמה מפגשים נרגיש שוב כאילו אנחנו יצאנו ממצרים ובין פירסומות שמבטיחות לנו שהחופש (והאהבה) כבר ממתינים מעבר לפינה. המסע שלי לעבר השיחרור יימשך גם בפסח הזה ואולי גם בפסח הבא. ואולי החיפוש אחריו, הוא הדבר הכי משחרר שאדם יכול לעשות עבור עצמו.


לעוד טורים בפרויקט "משוחררים" של צו פיוס: הקליקו כאן