זיכרון בסלון: מה יש בערב זיכרון פרטי שתופס תאוצה?

מדוע מכניסים הישראלים את השואה אל הסלון הביתי, ולא מסתפקים בטקס הממלכתי בטלוויזיה? שלהבת רובין מארחת בת דור שני לשואה, ב"זיכרון בסלון"

פרויקט "זיכרון בסלון" בברלין, אפריל 2015 (יח"צ , טל רימון)
(צילום: טל רימון)

עד לפני שלוש שנים, בכל ערב יום השואה, אחרי שכל בתי הקפה היו נסגרים ואווירה נוגה החלה יורדת על העיר, הייתי מתכנסת בדירה ומחפשת דרכים להבין את עוצמת הערב/יום הזה.

למזלנו, השואה לא נגעה במשפחה שלי. לא בסבא או סבתא, מאף צד, ולא אצל קרובים. לכן כדי להרגיש, הייתי פותחת טלוויזיה וצופה בסרטי האימה עד 2 לפנות בוקר. פעמים הייתי רואה את הטקס הממלכתי ומנסה לעקוב אחרי הקראת אינספור השמות. ותמיד זה נשאר שם, מפחיד אבל רחוק ממני.

בשנים האחרונות מתרבים ערבי זיכרון אחרים. אלטרנטיביים. ערבי זיכרון לא שגרתיים שמתקיימים בכל רחבי הארץ ומגיעים אפילו לסלון בבית. בשנה שעברה התארחתי בסלון של חברה, לשם הגיעו למעלה מ-50 חבר'ה צעירים שהקשיבו בשקיקה לעדותה של ניצולת שואה, על בית אבא ועל התלאות הקשות שעברה עד שהגיעה לארץ. שאלנו אותה הרבה שאלות ואני זוכרת שיצאתי מהבית והרגשתי קצת יותר קרובה.

מה יש בערב זיכרון פרטי שתופס תאוצה? איך קרה שהטקס הממלכתי נשאר בטלוויזיה ושאנחנו מסכימים להכניס את השואה באופן מוחשי אלינו לסלון ולגעת בה? עם שממילא כל כולו עסוק בזיכרון, שרוב המצוות שהוא נדרש לקיים בכלל נולדו כ"זכר ליציאת מצרים", שלפחות 4 פעמים בשנה מציינים "יום הזיכרון ל..", שבית קברות צבאי נמצא בכל פינה בארץ הזו ונר נשמה הוא חלק משגרת הקניות שלנו.

כשהייתי בבית כנסת בחג שני של פסח, לקראת סיום קריאת התורה, החלה עזרת נשים להתמלא נשים שאף פעם לא פגשתי בבית כנסת, מבוגרות, כשהמטפחת מכסה את ראשן ככה כמו פעם, עם מכנסיים, שכל אחת נגשת ושואלת "אמרו כבר יזכור?".

גם אני נשארת מדי שנה, מאז איבדתי את אימי, לשמוע יזכור. ותמיד מופתעת מחדש ותוהה מדוע אותם אנשים/נשים מגיעים רק לחלק הזה של התפילה? מה יש באותן 5 שורות שעליהן הם לא מוכנים לוותר ומגיעים אפילו מרחוק, בגשם, בחום (4 פעמים בשנה יו"כ, שמחת תורה, פסח ושבועות) לשמוע את החזן קורא בקול "אל מלא רחמים", למרות שכל שבת אנו אומרים מעין יזכור כללי ("אב הרחמים")?

אלא שאין כמו הזיכרון האישי כדי לחבר אותך לעבר ולהביא איתו עתיד. נשמע כמו סיסמא? אבל אכן התחושות אמיתיות. כי שהעניין נעשה אישי התחושה קרובה ועמוקה יותר.

השנה החלטתי גם אני לקחת חלק ביוזמה הזאת של "זיכרון בסלון" ולארח אצלי בת של ניצולת שואה, וכבר עשרות אנשים אישרו את הגעתם והתעניינו בתוכנית של הערב.

אני רוצה להביט בעיניים של מי שחווה את האסון הנורא ביותר שידע העם שלנו. להקשיב לקולו. לראות אותו מדבר ומתרגש לנגד עיניי. אני רוצה לאפשר לחבריי, תל אביבים מתוחכמים בימי שגרה, להתכנס קצת בתוך הזהות של עצמם ולברר מה החלק שלהם בסיפור העוצמתי והבלתי נתפס, כיצד הוא נוגע לחייהם, באין קרובי משפחה שהיו שם?

אני רוצה לספק במה לאדם אחד, שסיפורו הוא קול של דור שלם, להתחבר אל הווה של הדור שלנו, הצעיר, המתחבט בסוגיות של מימוש עצמי.

ולכן, הערב, לא אצפה בטקס הממלכתי. אערוך טקס אישי, לאישה אחת, שאינני מכירה, שתהפוך לערב אחת לאורחת בחיי.


לעוד מאמרים בנושא: הכנסו לאתר צו-פיוס