מזלם של החרדים, שיום העצמאות מגיע צמוד אחר יום הזכרון, כך שצרת אי הנפת הדגל והנפנף משכיחה את הצרה הראשונה של אי עמידת הדום בצפירה. אלמלא כך, חזקה על התקשורת שהיתה חוגגת על נושא זה עוד עידן ועידנים. שכן בניגוד למה שמובילי דעת הקהל שונים מנסים להפיץ, הרי שהיהדות החרדית לא רק שאינה שונאת את הפרט החילוני, אלא דווקא להפך. אנו אוהבים כל אחד. ויכוח או לא ויכוח - החילונים אחים שלנו לטוב ולמוטב, ועלינו להשתתף עימם יחד, ולהתאבל באבלם למרות הוויכוח על הצורה והעיתוי.
המאבק החרדי בסמליה החילוניים של הציונות, גרמה לכך שלפעמים קשה לציבור החרדי להפריד בין מה שקשור למאבק ומה שלא. דומה שמרוב דיונים על לעמוד או לא לעמוד בפרהסיה בעת הצפירה, אנו בציבור החרדי שוכחים מלדון על עצם ההתייחסות ליום הזה מבחינה תורנית.
יום הזיכרון לחללי צה"ל נקבע ביום הסמוך ליום העצמאות כהקדמה לחגיגות, כדי שלא לערב בין האבל על הנופלים לשמחת העצמאות. ימי זכרון רבים של חללי צה"ל חלים בסמיכות לימים אלה, כאשר פרצה מלחמת העצמאות מיד לאחר הכרזת המדינה, ורבים נפלו בימים הראשונים מחוסר נשק ובשל מחסור באימונים ובמיומנות של צבא מאורגן. כקונטרה לאבל - ובסימן של ''התנערי מעפר קומי'' וצה"ל ינצח - עוברים במעבר חד ודרמטי מאבל ליום טוב כפתיחה חגיגית בכובד ראש ובהתרגשות נוגעת ללב, כיאה ליום החשוב ביותר בציבוריות הישראלית.
כאמור, הוויכוח על אקט העמידה בצפירה מעיב על עצם הזיכרון. אין כל ספק שחובה לזכור את חללי צה"ל שמסרו את נפשם בהגנה על אחיהם. מבחינתנו גם אין כל ספק שצריך לעשות זאת בצורה יהודית, על ידי לימוד משניות, באמירת תהילים ובעוד צורות הנצחה כפי שהיהדות נהגה מזה דורות כמו צדקה, הקמת מוסדות תורה וחסד או כתיבת ספרי תורה לזכרם ועוד.
השאלה היא בעצם על העיתוי. האם יש פסול בכך שאנו נזכרים באותם חללים בימים בהם מדינת ישראל קבעה? הם יש באותם ימים להתעלם מזכרם, כי הציבוריות החילונית עושה זאת בצורה כל כך לא יהודית, בעמידת דום, בזרי פרחים ובהשמעת שירי משוררים?
בעיתונות החרדית מזכירים בדרך כלל את יום הזכרון, ולו בשל אילוצים טכניים, אבל פה ושם אפשר למצוא גם ציטוטים מתוך נאומיהם של אנשי ציבור חרדיים ליום הזיכרון. האם זה מוסיף משהו לקורא החרדי? יש בזה איזשהו מימד של עילוי נשמה לנשמות הנופלים? מה התועלת באזכור, כאשר החרדים בכלל לא שותפים לאבל?
לפני יותר משני עשורים נשאל אחד מגדולי הרבנים הליטאיים בחו"ל, מדוע הוא נוהג להתפלל בליל חג ''שמיני עצרת'' בספו של חג הסוכות במניין חסידי, בו נוהגים לערוך בלילה לאחר התפילה הקפות של ''שמחת תורה'' על פי האריז"ל, בעוד שהמנהג הנפוץ והמקובל הוא לערוך הקפות רק ביום ''שמחת תורה'' עצמו, החל בחו"ל יום מאוחר יותר, ביומו התשיעי של החג - ולשמחה זו מה עושה?
ענה אותו רב גדול, וזכיתי לעמוד מן הצד ולשמוע זאת ממנו אישית: "נכון, היום אינני מסיים בעצמי את התורה, אלא אעשה זאת רק מחר. אבל כאשר אחי בארץ ישראל מחתן בת, הרי גם אני שמח בשמחתו, למרות שאינני נוכח במעמד. אחינו בארץ ישראל מסיימים היום את התורה, זו סיבה לשמוח יחד איתם כבר היום בשמחתם".
היה בזה מימד חדש של תחושת וחיוב ה''נשיאה בעול עם חברו''. כאשר יהודים שמחים היום בארץ ישראל כי הם מסיימים את התורה, חובה גם עלינו לשמוח ולערוך במשך שעות ארוכות הקפות בבית הכנסת, לרקוד עד כלות הנפש - כאילו מדובר בשמחת התורה שלנו עצמנו.
וידוי קטן: אישית, ביום הזיכרון אני די בעצב. ביום זה אני נזכר בקרובת משפחה ישישה, אם וסבתא, ששכלה בן ונכד במערכות ישראל. רס"ן יצחק דוב בן אליעזר הי"ד נפל בל' בניסן תשל"ז, כאשר הוא מותיר אחריו בין היתר יתום בן שלוש. 20 שנה לאחר מכן נפל אותו בן, סרן ערן בן יצחק דוב הי"ד בט' באייר תשנ"ז.
מסתבר שעלי להתבייש בכך שאינני נזכר בהם בשאר ימות השנה, עוד יותר מכך, בדרך כלל אני ''מפספס'' את יום היארצייט האמיתי - אבל עובדה, ביום הזכרון אני נזכר בהם. ביום הזכרון אני חושב עליהם ללא הרף. עליהם ועל האם והסבתא השכולה. כמובן שאין לזה כל קשר לצפירה ולטקסים, להחלטת הממשלה או לציונות.
למעשה, כך אנו אמורים גם לחשוב על השאר: פשוט בשל החיוב להשתתף בעול הזולת. השכן החילוני נזכר עכשיו ביקיריו והוא באבל, זה הזמן להשתתף באבלו, גם אם אנו חושבים שהוא טועה בכך שבדיוק היום הוא נזכר בהם. אבל עובדה, כאשר יהודים עצובים, צריך להשתתף בזה, גם אם יש לנו חילוקי דעות קוטביים בקשר לצורה בה צריך לבטא את האבל הזה, ואפילו ליום בו זה אמור להעשות.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות של וואלה! יהדות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.