החינוך המשותף: סיפורו של בית הספר "קשת"

לבנות קהילה ובית ספר בישראל – תהליך מתמשך של אתגר: סיפורו של בית הספר 'קשת' מזכרת בתיה מזווית אישית - איך אסייע לילדיי ליצור זהות יהודית-ישראלית פחות מפוצלת? איך אפשר לשלב בין החלקים כך שלא יחוו כמנוגדים או כמפריעים זה לזה?

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
בית הספר המשותף (עידו שחם)
(צילום: עידו שחם)

סבא שלי, כילד בשנות ה-20 של המאה הקודמת, למד ב 'חדר' והיה מיועד להיות רב בעירו זבירצ'ה שבפולין. באו רוחות התקופה וקילפו מעליו את מלבושי התלמיד החכם. סבי, כמו צעירים יהודים רבים ברחבי אירופה עלה לבדו ארצה והצטרף להכשרה לקיבוץ בצפון הארץ. גדלתי בבית ישראלי- ציוני חילוני, רווי בספרות ישראלית ותרבות עולם, מדעים ואהבת הארץ אך בהלימה למשאלתו של סבי, נעדר כל סממן יהודי. לא הכרתי את בית הכנסת מבפנים, לא הדלקנו נרות שבת, לא ידעתי מהו סידור, תלמוד, משנה או גמרא. במרחב החברתי החילוני בו גדלתי, לא היה מקום לכך.

עם המטען הזה הגעתי לקהילת קשת מזכרת בתיה. מטען כפול - עבר ששורשיו בחכמה ובאורח החיים היהודי הגלותי, והווה ישראלי חילוני, מחובר לתרבות, לשפה, לארץ ומנותק במודע מהיהדות על היבטיה השונים. השאלה שהגעתי איתה- איך אסייע לילדיי ליצור זהות יהודית- ישראלית פחות מפוצלת? איך אפשר לשלב בין החלקים כך שלא יחוו כמנוגדים או כמפריעים זה לזה? ובתהליך מקביל- כיצד שתי קבוצות זהות, דתית וחילונית יכולות ללמוד ביחד, ללא עימות מתמיד וללא מחיקת האחר?

בניית קהילה

מערכת החינוך הציבורית בישראל מורכבת ממספר זרמי חינוך; החינוך הממלכתי, החינוך המלכתי דתי והזרם החרדי לגווניו. מסגרות החינוך לדתיים וחילונים נפרדות משנות הגן. הפרדה זו מפחיתה את הסיכוי למפגש ולהכרות בין שתי קבוצות הזהות. קבוצת ההורים שהתגבשה סביב רעיון החינוך המשלב קראה תיגר על הקיים והציעה ליצור אלטרנטיבה חדשה.

המוטיבציה לחיים משותפים נובעת ממניעים אידיאולוגים אך גם מצרכים רגשיים של שתי קבוצות הזהות.

מה חסרים החילונים כקבוצה שהם מבקשים לקבל אצל קבוצת הדתיים? מה חסרים הדתיים שהם מבקשים אצל החילונים? הראשונה, חסרה את הביחד המלוכד, את הטקסים שמהווים סיבה להתכנסות, חגיגיות ומפגש, את החיבור לעבר הקולקטיבי, ואפילו חסרים את הניגון והפיוט שפורטים על מיתרי הלב במקום אמוני, רוחני. ודתיים, חסרים כנראה את הרשות לעסוק ב 'אני' , בפיתוח אישי, ובמיצוי עצמי, מבקשים את הרשות לשאול שאלות, להתנגד, לקרוא תיגר ולבקר.

המשימה המרכזית בשלב הראשון הייתה יצירת קהילה, קבוצה שהפרטים בה ירגישו שייכים ושותפים משמעותיים לעשייה. הביטוי לכך היה עיסוק רב בהפקת אירועים קהילתיים: מפגשי היכרות לילדים ולמבוגרים, אירועים סביב חגים ומועדים, הרצאות וערבי לימוד ושיח.

בד בבד, הוקמו מסגרות ומנגנונים לפיתוח הגנים ובית הספר. גובש חזון בית הספר מקוצר שניזון מהחזון הקהילתי.

ריקוד משותף

המודל המשלב שנבחר, הוא מודל 'קשת' שנוסד בבית ספר 'קשת' בירושלים: המודל לוקח בחשבון את הדיכוטומיה שקיימת בחברה הישראלית בין שתי קבוצות הזהות (דתית וחילונית) ומרכך אותה: תלמידי ביה"ס נחלקים לשתי קבוצות - קבוצת מפגש (מקיימת אורח חיים חילוני) וקבוצת תפילה (מקיימת אורח חיים דתי). בכניסתו של תלמיד למוסדות החינוך של 'קשת' הוריו בוחרים עבורו את קבוצת השייכות, בלימודי יהדות נחלקת הכיתה לשתי קבוצות: קבוצת תפילה לומדת יהדות בדגש על הלכה וקודש. קבוצת המפגש מדגישה את היהדות כתרבות.

במסגרת החינוכית היו נושאים רבים שדרשו הכוונה- מי יוביל את הכיתה? דמות חילונית או דתית? כיצד יתבצע השיתוף בין שתי המורות וכיצד יהווה מודל לשיתוף מוצלח? כיצד מלמדים יהדות באופן שנותן מקום שווה לשתי הקבוצות? זו ש 'יודעת' לכאורה וזו שחפה מידע מהבית? כיצד מציינים אירועים ומועדים בלוח השנה העברי באופן שיבטא את שתי קבוצות הזהות? כמו-כן עלו שאלות הנוגעות לקיום אורח חיים שונה, זה לצד זה: מה יהא על כשרות? קוד לבוש? הברכות למיניהן? אירועים בשבת? איך מסתדרים ביחד?

הנחת היסוד היתה ששתי קבוצות הזהות מגיעות עם עושר תרבותי רב. מטרת השותפות אינה לשנות או לשכנע זה את זה לעבור צד אלא לכבד, לקבל וליהנות מהערך המוסף שהשני מביא עימו. ניכר ששני הצדדים רוצים להוכיח שעגלתם מלאה, כמו שני טווסים במחול חיזור כל צד נפנף בזנבו הצבעוני- צד אחד מגיע עם הרמב"ם, רש"י וחכמי הגמרא והשני שולף מתיקו את עמיחי, ביאליק ואלתרמן. כאן נולדה סוגייה נוספת. הקבוצה הדתית הרגישה שנכסי התרבות העברית והעולמית שייכים גם לה, אז איך מגדירים, עבור הקהילה ועבור ביה"ס את הדלתא החילונית?

חידוד התשתית האידיאולוגית התרחשה גם בין דפיו של העיתון הקהילתי שנוסד עם הקמת הקהילה ויוצא לאור מאז, מידי שבוע, במשך שמונה שנים. שם נתגלעו וויכוחים וחוסר הסכמות. האם פרשת השבוע היא הנושא המארגן כל גיליון? מהו מקומם של תכנים אחרים, בעלי אופי חילוני יותר? מה ראוי ומותר שייאמר מעל דפי העיתון ומה פוגעני עבור הצד השני?

עוצרים לחשיבה

השלב הראשון היה תזזיתי, מאופיין בעשייה, בנייה של תשתית ארגונית ופדגוגית לביה"ס, גיבוש הקהילה דרך פעילויות ומפגשים, ביסוס תשתית ארגונית למיזם החדש. האווירה היתה של לכידות, טשטוש ההבדלים והדילמות במאמץ שהמיזם החדש יצליח.

עם התפתחות היוזמה וביסוסה החלו לצוף פערים, חוסר הסכמות ועימותים על אופיה של הקהילה ומסגרות החינוך השייכות לה. עלה צורך לעצור את הפעילות השוצפת ולחזור לשאלות היסוד, לבסיס הרעיוני- למה אנחנו רוצים לחיות ולחנך ביחד? מה המטרה של החינוך המשלב? מה הייעוד של קהילה משותפת לדתיים וחילוניים? ממה אנחנו חוששים ולמה מייחלים? כפרטים וכשייכים לקבוצת זהות זו או אחרת.

כתוצאה מכך, הוקם פורום לחברי קהילה המעוניינים לדון בשאלות הללו אשר הונחה ע"י מנחה חיצוני, מומחה הנחיית קבוצות העוסקות בזהות יהודית. השתתפו בה כ- 20 מחברי הקהילה, והיא היוותה הזדמנות לבירור של הזהות היהודית- ישראלית האישית כמו גם לבירור קבוצתי של הכיוונים והעקרונות המנחים של היוזמה במזכרת בתיה.
עלו שאלות מרתקות בנוגע לקהילה המשותפת:

מה מקומה וחשיבותה של היהדות בזהות האישית שלי?
עד כמה אני מעוניינת לפתח את הזהות היהודית שלי, כמבוגרת חילונית?
האם כ 'בעל ידע' ביהדות, יש לי, כדתי בקהילה, אחריות 'ללמד' את החילונים, לקרב אליהם את המקורות?
מה תכלית השותפות בין דתיים וחילוניים? האם שכנות טובה, הכרות אישית או שמא גם השפעה הדדית על תפיסת היהדות- הרחבת התפיסה באמצעות האחר?
האם היהדות היא הנושא המארגן של הקהילה?
לפורום קראו 'חושבים חולמים', הוא אפשר הכרות, שיח והצפת דילמות. הסתבר שהחלומות מגוונים ולעיתים אף מנוגדים. הדיבור על הקשיים היה תחילתה של פרידה מתפיסה אוטופית של הקהילה המשותפת, לתפיסה מציאותית יותר. חלקנו מסתפקים בשכנות טובה: יש לנו למי להתקשר כשצריך להקפיץ את הילד מביה"ס, למשל. חלקנו חושבים שיהדות זה נחמד אבל יש מקורות תרבות וערכים ממקורות אחרים, אוניברסאליים. חלקנו אכן מצפים לטרנספורמציה זהותית.

נדמה לי שכאן החל תהליך של הפרדות מסויימת. הקבוצה הדתית הלכה וגדלה, התפיסה של יהדות פלורליסטית- ליברלית משכה אליה משפחות רבות מהאיזור. בית הכנסת הפך להיות מקום למפגש ויצירת חברויות. הקבוצה החילונית הלכה וגדלה אף היא, אך נדמתה ללווינים בודדים הנעים מסביב לכוכב מגובש. חרף השונות באופן ההתארגנות הקהילתית, נוצרו בקהילה הזדמנויות רבות למפגש דרך אירועים משותפים בהובלת וועדת תרבות נמרצת: בתי מדרש מגוונים: קולנוע, שירה, אמנות, תנ"ך ומשנה. הרצאות שניתנו ע"י חברי קהילה, טיולים משותפים ואירועים עבור מבוגרים ומשפחות לציון מועדים בלוח השנה העברי ; תפילה משותפת ביום כיפור, הדלקת נרות, סדר ט"ו בשבט קהילתי, ערב שירה ביום ירושלים ועוד. הקהילה הפכה לפלטפורמה לביטוי כישורים ולמיומנויות של חבריה, והכל- בהתנדבות.

בחזרה לביה"ס

בית הספר הצומח הפך לזירת השפעה מרכזית עבור שתי קבוצות הזהות.

כאן חשוב להבין - שלא כמו בבתי ספר אחרים המוקמים כתוצאה מהחלטת מערכת החינוך והרשות המקומית, ביה"ס קשת מזכרת בתיה הוקם ע"י קבוצת הורים למימוש תפיסתה החברתית- חינוכית. חלק מהמורים שהצטרפו לחינוך ולהוראה בביה"ס לא היו מצויים בתפיסה הקשתית ובפרקטיקות ההוראה והחינוך הנובעות ממנה.

לכן, בשנה השנייה להקמתו, נערך תהליך מובנה של בניית חזון ביה"ס בהובלת הנהלת ביה"ס ובהשתתפות הצוות החינוכי וההורים.

במסמך החזון מפורטים הערכים המרכזיים עליהם מושתתת הקהילה - כבוד הדדי, סובלנות, פלורליזם, ריבוי פרספקטיבות, פיתוח זהות אישית והשתייכות קבוצתית כמו גם עידוד למעורבות חברתית וקהילתית. ובנוסף- מחויבות לקידום הישגים לימודיים של כלל התלמידים מתוך תפיסה שהבסיס לביה"ס טוב הוא פדגוגיה איכותית ושאיפה לשיפור מתמיד.

הובלת התפיסה הקשתית ותרגומה לתכנית מעשית רב גילאית, עברה למובילי תחום מתוך הצוות הבית ספרי בשיתוף ההורים. צוות מפגש לדוגמא, עסק בהגדרת מרכיבי הזהות החילונית שהיא בנויה מתמהיל יהודי, ישראלי ואוניברסאלי. אם כך, לאיזה יחס אנו מצפים בין המרכיבים? לאילו מטענים תרבותיים אנו רוצים לחשוף את ילדינו? עלתה השאלה עד כמה נשים דגש בקבוצה זו על הלכות והמנהגים? אילו עקרונות ינחו את ההוראה- למידה בקבוצה זו? בדיון עלו קולות מגוונים: דגש על מסרים ערכיים- חברתיים, דגש על לימוד חוויתי, לימוד באמצעות שאילת שאלות, עידוד ביקורתיות והעמקה בדילמות.

מי ילמד את התכנים המורכבים? היה צורך במורים המצויים בחומר, המחזיקים בתפיסת עולם פלורליסטית, הרואים את שתי קבוצות הזהות כשוות ומסוגלים רגשית להכיל תחושות, עמדות והתנהגויות שונות משלהם ובאופן מעשי להגן על זכותו של כל ילד להביע את דעתו, גם אם היא נוגדת את השקפת העולם של חברו.

גם כאן, הדיונים היו טעונים וסוערים. מסתבר, שכמספר המשתתפים בחדר, כך מספר הדעות, הדפוס של חלוקה לתתי קבוצות תוך עימות בין קבוצתי, חזר על עצמו גם בתוך קבוצת הזהות. הניסיון לבנות בסיס רעיוני משותף והמשאלה להומוגניות, לפחות בקבוצת הזהות, התבדתה- נחלקנו למסורתיים, חילוניים עם נטייה להדגשת האוניברסאליות, לאלו שהעדיפו חיזוק הפאן הישראלי- ציוני ולאלו שרצו בחיזוק היבטים יהודיים בלמידה. הקשבה, סובלנות וויתור הפכו רלבנטיים להורים, לא פחות מלילדים.

כאמור, מדובר בתהליך תמידי ולא לכל הדילמות ניתן מענה. בין הדילמות שנותרו אני יכולה למנות את סוגיית הובלת החינוך וניהול ביה"ס – האם אמורות להוביל אותה דמות אחת או שתי דמויות בעלות זהויות שונות? כמו כן נותרו פתוחות השאלות - כיצד שומרים על האינטרסים של שתי קבוצות הזהות? מה על הצרכים של מי שהגדרות הזהות אינן חופפות לזהותו– האם המודל דיכוטומי עונה על הצרכים של מסורתיים וזוגות מעורבים? האם החסרונות עולים על היתרונות?

כשמאחורינו שמונה שנים של פיתוח קהילתי- חינוכי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמפגש הבין קבוצתי מזמן באופן תכוף עיסוק בזהות אישית, במרכיביה, בגבולות שבין האישי לכללי ובין תתי קבוצות בתוך השלם. המשאלה הפרטית שלי היא, שהשילוב יתבטא במערכת מאוזנת והרמונית התחלפה בהבנה שמדובר בתהליך מתמשך של אי נחת ואיתגור עצמי ויוחד עם זאת- כזה שמאפשר לי ולבני משפחתי צמיחה אישית, הרחבת המודעות והכרות עם אנשים מעניינים ואיכפתיים למתרחש במרחב היהודי- ישראלי בארץ הזו.

הכותבת היא אם לשלושה ילדים הלומדים בחינוך המשלב במזכרת בתיה, מהמשפחות במחזור הראשון של ביה"ס המשלב. יועצת ארגונית ומנחת קבוצות, יועצת ארגונית בצו פיוס.


לעוד מאמרים בנושא "החינוך המשותף" באתר צו פיוס