סיכום שבועי: השוטרים חשפו את מה שבתוכנו

הסחיטה הגדולה נגמרה, כול אחד מן המשתתפים בהצגה יכול עכשיו לרוץ לביתו, לפתוח את המעטפה ולספור את ההישגים שהשיג בעבור מי שנראה כמוהו - עם שטריימל או עם כיפה סרוגה. הדבר הטוב היחידי שאפשר לומר שלפחות מופע הספינים, ההדלפות, והסיכומים שמתחת לסיכומים – נעלם מחיינו, ותודה לאל. השבוע העגום שלנו, שהחל עם הצעקה הגדולה של יוצאי אתיופיה, צעקה מוצדקת וקורעת לב, נגמר עם מה שהוא סתימת הגולל על האפשרות לשינוי, גם בחייהם של יוצאי העדה.

כי מי שדואג לכך שאברכים יוכלו לקנות דירות להשקעה בערים חילוניות, ומי שממנה שרת משפטים מתוך יצר נקמה בראש הממשלה, ומי שמשנה שוב סדרי בראשית בשוק הנדל''ן, ומי שיכנס ללשכה חדשה ומתכוון לעשות ההפך מקודמו, רק כדי שנקודות זכות תקשורתיות מהירות ירשמו על שמו - מונע שינוי אמתי. מונע אפשרות של ממשלה שעוסקת ברווחת כל הציבור, ובונה ממשלה שעסוקה בדבר אחד בלבד – להתקיים. עד לאותו רגע שלמישהו בתוכה יהיה אינטרס אישי, והיא תשבוק חיים.

פרשת השבוע, פרשת "בהר", עוסקת ברובה בנושאים כלכליים - ריבית ודיני עבד מצד אחד, ושמיטה ויובל מן הצד האחר. כמה מתאים העיסוק הזה לשבוע בו הסתיים המשא ומתן הקואליציוני, שבו לא היה מקום לעקרונות מדיניים, שבו הכלכלה היא מראית הכול, ואילו היחסים בנינו לבין הסובבים אותנו, ובנינו לבין עצמנו - נשכחו.

למרות שנראה כי כרגע אין אפשרות להגיע להסדר מדיני, עדיין, חשוב לזכור שהעיסוק בנושאים מדיניים הוא מהלך ערכי ומוסרי, לא רק פרקטי. נכון, המצב הכלכלי חייב להיות בראש סדר העדיפויות, אבל אסור לזנוח את תפיסות העולם בעלות המבנה הרחב יותר, העקרוני. קחו לדוגמה את מצוות השמיטה, שנמצאת במרכז הפרשה, מצווה המכילה בתוכה חיבור בין הכלכלי למוסרי. מצווה שמשתמשת ביסודות כלכליים כדי ללמד את האדם שיעור בשוויון וחשוב אף יותר - שיעור בשחרור, אימון נפשי בעזיבה של החומרי למען הרוחני. הכלכלה אינה רק סיכום של הכנסות והוצאות: היא מראה של התנהלות החברה.

העובדה שהנושא המדיני נעדר מסדר היום היא סימפטום, נורת אזהרה לחברה שהולכת והופכת מקוטבת, לא בגלל שכר המינימום, אלא בגלל העדר עומק רוחני ואידיאולוגי, כמו שאמר דוד גרוסמן - הנהגה חלולה, ואולי אפשר כבר להוסיף - הנהגה חלולה שאינה מייצגת את תושבי המדינה, רק את חלקם, וגם אותם רק עד תום הקדנציה.

שוב ושוב מתגלה בנימין נתניהו כלא יותר מדמות פוליטית בעלת כישורי הישרדות יוצאי דופן. כשהוא נכנס אל המשא ומתן הוא מוריד מגופו את חליפת צ'רצ'יל ולובש את בגדי העסקן הפוליטי. האם למען הקמת הממשלה מותר לו להמשיך ולקיים את הגוף המפוקפק שנקרא "החטיבה להתיישבות"? האם מותר לו להחזיר שוב את הרגלי העושק של העדה החרדית? האם למען עוד כמה חודשים של שהות בבית ראש הממשלה מותר לו לרסק, ממש כך, את כל ההתקדמות שהושגה ביחס לפעילות הרבנות הראשית? פעם כתבתי שזו ההזדמנות האחרונה של ביבי לרשום את שמו בהיסטוריה של העם היהודי, של מדינת ישראל, הוא אכן רשם את שמו השבוע, אבל בספר הלא נכון, בדפים הצפופים והשחורים של הסחיטה המגזרית. ייאוש.

ישנם רגעים שמתרחשים לאנשים אחרים, ומגלים לך משהו עמוק על המציאות שלך, דבר שלא ידעת, או שלא רצית לדעת. אירוע כזה היא האלימות שהפעילו שוטרים כלפי דמאס פיקדה, חייל צעיר בין לעדה האתיופית. אני, כגבר לבן אשכנזי במדינת ישראל, לא נתקלתי מעולם באלימות משטרתית ולא בהטרדה משטרתית, העובדה הזאת רק גורמת לקרע שנקרע השבוע במציאות שלי, להיות עמוק וקשה יותר. ככול שעוברים הימים אני מגלה שאין כמעט ישראלי ממוצא אתיופי שלא עבר אלימות והטרדה משטרתית כעניין שבשגרה. לכך אני מוסיף גם אירועים רבים יותר שמדווחים עליהם ישראלים ממוצא מזרחי. איך קוראים לזה? במילה אחת – גזענות. בשתי מילים - גזענות ממוסדת.

השוטרים הם לא העניין פה. הם רק מפגינים את צורת המחשבה של המיינסטרים הישראלי, את השכבה התת - קרקעית של התודעה הישראלית, השוטרים מפגינים את התת-מודע הישראלי, לא פחות, ולכן אין פה סתירה לוגית שרובם בעצמם יוצאי משפחות ממוצא מזרחי. הם אינם מכים רק בשמם, אלא, במובן עמוק יותר, בשם כולנו. אותו תת-מודע הולך ומתגלה כשטוף גזענות ופחד מהאחר, כזה שעדיין חולם על איזה ישראליות מונוליטית, בעלת צבע אחד, בעלת מראה אחד, בעלת קול אחד.

המסקנה הזו, כי השוטרים הם רק פני השטח של ההתרחשות התת-קרקעית שלנו, שליחים שמכים בשם הגזענות הישראלית, מוביל להכרה כי השינוי חייב להתרחש במקומות עמוקים הרבה יותר מפיטורים של שוטר כזה או אחר, למרות שגם זה חשוב. השינוי חייב להתרחש בשני מוקדים מרכזיים - החינוך והתרבות. בתי הספר צריכים להיות מקומות של אינטגרציה בין עדות וקולות, לקיים שיעורים בנושא, ובמערכת התרבותית - חובה עלינו לראות יוצרים המגיעים ממקומות שונים, בקולנוע, במוזיקה, בספרות ובאומנות, כן, גם בפריים-טיים המקודש, אותו מרחב סטרילי שאינו מכיל דבר מלבד חיקוי של תרבות זרה, גזענית בעצמה.

אחר טור קודר כל כך, מרובה אלימות וייאוש חייבים קצת שירה, מקור תמידי של נחמה ומשמעות. נורית זרחי היא משוררת וסופרת ותיקה, למבוגרים וילדים, דמות כמעט מיתולוגית בעודה חיה. ספר השירה החדש שלה ממשיך כמה עשורים של כתיבת שירה משוחררת, צבעונית, מלאת המצאה ודמיון. הנוסח של זרחי, הוא נוסח בלעדי, בלתי ניתן להגדרה כמעט.

גם בספרה החדש ישנם שכבות על גבי שכבות של שפה, ונורית מצליחה למהול יחד את הפנטסטי עם הקונקרטי ואת הילדי עם המבוגר. הקריאה בספר משולה למעבר לקיום אחר שבו הגבולות הקשיחים של התודעה אינם קשיחים יותר, תחושה של חופש ומרחב משתררת בקריאה, ולמרות שמדובר בשירה מורכבת ולעתים קשה לפענוח הרי שהקריאה נותרת לכל אורך הספר משוחררת ומלאת תשוקה. הספר הזה יבריח אתכם לשעה קצרה מהקיום הצעקני והחם שלנו.

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.