הסמיכות של דיני הנזיר לדיני האישה החשודה כסוטה הטרידה את רבי יהודה הנשיא, והביאה אותו לומר את ההסבר המפורסם: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ברכות סג א). האמת היא שיש לא מעט פרשות שבאו בתורה בסמיכות שאינה מובנית, אך חכמים לא שאלו לגביהן מדוע הן נסמכו. הסמיכות של נזיר לסוטה עוררה, כנראה, את השאלה, משום שכאן התורה מציבה זו ליד זו שתי דמויות מנוגדות באופן קיצוני. מצד אחד הסוטה שמייצגת את השלילה והטומאה, ומצד שני הנזיר עליו נאמר "קדוש יהיה". לכן התבקש הסבר לסמיכות של שני הניגודים הללו.
לפי תשובת הגמרא סמיכות זו נועדה ללמד עיקרון מעשי חשוב הקובע כי אדם שנחשף לכיעור ולטומאה שבעולם, ונהיה עד לסיכונים שבהליכת האדם אחרי תאוותיו, צריך לנקוט בצעדים מעשיים, כדי להתרחק מהם, ואף לנטות אל הקצה השני כדי שלא ליפול ולהיכשל.
הגמרא סבורה אפוא, כי יש להסביר את הסמיכות דווקא בניגוד שבין שתי הדמויות. ברצוני להציע הסבר אחר, לפיו דווקא הדמיון שקיים בין הנזיר והסוטה גרם להבאתם בסמיכות. הם דומים בכך ששניהם מהווים סטיית תקן מחיים מאוזנים. הסוטה סטתה אל הצד החומרי שבאדם, ונמשכה אחרי תאוות הגוף, ואילו הנזיר סטה אל הצד הרוחני, והפריז בהתרחקותו מענייני הגוף. שתי החלופות אינן נכונות, ולכן שניהם נדרשים לעבור תהליך בבית המקדש לפני שיוכלו לשוב לחיים סדירים.
אכן, היהדות אינה מצדדת בהתרחקות קיצונית מעולם החומר. אדרבה, לדברי חכמים "אסור לאדם שיסגף עצמו", (תענית כב:), ו''עתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו (ירושלמי קדושין פד). חז"ל למדו זאת מדברי קהלת (ב): "וכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם". כך יכול היה הלל הזקן לראות בארוחת הבוקר וברחיצת הגוף פעולות של מצווה (ויקרא רבה לד). מורי החסידות הביעו הסתייגויות רבות מדרך הפרישות, ורבי נפתלי מרופשיץ פירש את הפסוק: "ומבשרך לא תתעלם" - אל תתעלם מבשר הגוף שלך, ואל תסגף אותו. כשראה חסיד זקן שהרבה בתעניות וחגר שק למותניו, אמר לו רבי נפתלי: "רואה אני שיצר הרע חטף אותך בתוך שק..."
קהלת המליץ על דרך האיזון והשילוב בין הנטיות הסותרות שבלב כל אדם וקבע: "א?ל ת??ה?י צ?ד??יק ה?ר?ב??ה...טו?ב א?ש??ר ת??א?ח?ז ב??ז?ה ו?ג?ם מ?ז??ה א?ל ת??נ??ח א?ת י?ד?ך?" (ז, טז-יח). לכן הנזיר, כמו הסוטה, איננו האדם המושלם. הסוטה מייצגת את הקלקול שבפריצות, ואילו הנזיר מייצג את הקלקול שבפרישות. שניהם חורגים לקיצוניות הגורמת רק נזק.
הפרת האיזונים שלהם מתבטאת במחשבה, בדיבור ובמעשה, ורמז לכך ניתן למצוא בדיניהם. הנזירות מתבטאת בשלושה איסורים של פרישות: א. איסור התספורת הוא בשערות הראש כנגד המוח המחשבה, ב. התנזרות מיין ששותים בפה, מסמלת את הדיבור, שכן כששותים יין מאבדים שליטה על הדיבור, וכשנכנס יין יוצא סוד. ג. בפרישה מטומאת מת, גוף המת, שאין בו חפץ, מייצג את החלק המעשי.
הקבלה לכך מצויה אצל הסוטה: א. פריעת ראשה מייצגת את המחשבה הפסולה והפרועה. ב. השבועה שמשביע אותה הכהן רומזת לקלקול בדיבור. ג. שתיית המים, המשבשים את פעילותה הגופנית, הם כנגד מעשיה המקולקלים.
לפרשות הסוטה והנזיר נסמכה ברכת כהנים, ולמה נסמכה? ייתכן שהיא באה להורות על הדרך הנכונה לאיזון. הברכה הראשונה עוסקת בענייני החומר, כדברי רש"י: "יברכך - שיתברכו נכסיך, וישמרך - שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך...". הברכה השנייה עניינה ברוח: "יאר ה' פניו אליך - יראה לך פנים שוחקות". "ויחנך - יתן לך חן". הברכה השלישית מברכת בשלום, שמתבטא בכך שהאדם שרוי באיזון בין הנטיות השונות המתרוצצות בנפשו. אדם יכול להיות מבורך בכל נכסי החומר והרוח, ועדיין להיות מסוכסך עם עצמו, קרוע ושסוע, רווי קנאה ותסכולים. ברכת השלום משמעה לחיות בהרמוניה, בהשלמה תודעתית עם מה שיש, ובאיזון נכון שיש לאדם בין כל מרכיבי אישיותו, ובינו ובין סביבתו. "וישם לך שלום - עם עצמך.