מסתבר שצביעות היא תכונה חשובה לשחקן ישראלי

אריאל זילבר, התערוכה של אנשי חברון, עמיר בניון ועוד רבים רבים, לא נהנים מעצומות תמיכה של אמנים ישראלים כשהם אומרים משהו שחורג מהתקן. אלישיב רייכנר חושב שאנחנו קהל במופע צביעות אמנותית

צילום: באדיבות ערוץ 10, עריכה: גדי וינסטוק

אמנים ואנשי תרבות אמורים להיות אנשים יצירתיים ומקוריים שיודעים להפתיע. אבל עצומת האמנים שפורסמה השבוע נגד שרת התרבות מירי רגב ושר החינוך נפתלי בנט, הייתה כל כך צפויה ובנלית, שאם היה מדובר ביצירה אמנותית, המבקרים לא היו חסים עליה וקוטלים אותה במילים חריפות.

הפעם האמנים מחו על כך שהצגה שנכתבה על חייו של מחבל פלסטיני שרצח חייל ישראלי, הוצאה על ידי שר החינוך מרשימת ההצגות המומלצות לבתי הספר, ועל כך ששרת התרבות איימה לקצץ בתקציב תיאטרון שייסד שחקן שאינו מוכן להופיע בפני תושבים בבקעת הירדן.

ושוב, אי אפשר להתעלם מהצביעות הגדולה שעולה מהעצומה ומהמחאה של האמנים. כשנשיא המדינה החליט לבטל את השתתפותו של עמיר בניון באירוע בבית הנשיא בגלל שיר לא חכם במיוחד שכתב על הטרור הערבי, לא שמענו את מחאתם של אתם אמנים על סתימת פיות ועל הזכות של בניון להביע עמדה אמנותית אישית. כשאוניברסיטת תל אביב צנזרה חלק מתערוכה של אמנים תושבי דרום הר חברון, אמני ישראל לא התגייסו לטובת חופש האומנות והתרבות שלהם.

כנראה שעובדת מגוריהם של אותם אמנים מעבר לקו הירוק שללה מהם את היכולת להיקרא יוצרים, וגם את זכותם להגנה מצנזורה. כשאקו"ם החליטה, בעקבות לחצים פוליטיים משמאל, לשנות את הפרס לזמר אריאל זילבר מפרס על מפעל חיים לפרס על תרומתו למוזיקה, רק בגלל עמדותיו הפוליטיות, לא זכורה לי עצומה של אנשי תרבות על המהלך הלא מקצועי בעליל.

אבל כאן לא מסתיים מופע הצביעות של אדוני התרבות הישראלית. הרי ברור שגם לאותם אמנים ואנשי תרבות שחתמו על העצומה החדשה יש גבולות וקווים אדומים. הם הרי לא יסכימו מעולם להצגה שתציג באור אנושי והומני את רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, או את רוצחיו של הנער מוחמד אבו חדיר. והם הרי לא יסכימו שתיאטרון שלא מוכן להופיע בפני אזרחים ערבים יקבל מימון מהמדינה כמו כל תיאטרון רגיל. הרי אם מישהו יעלה על הדעת לכתוב הצגה על מסירותו של ד"ר ברוך גולדשטיין כרופא למטופליו, אותם אמנים ישכחו את כל נאומיהם על חופש הביטוי, ויעלו על בריקדות בדרישה להחרים את ההצגה. ואם שחקן או אומן כלשהו, יעז להודיע שהוא אינו מופיע בישובים ערבים, הם הרי לא יסכימו לקבל ממנו שום הסבר על חובת נאמנותו למצפונו האישי.

אריאל זילבר (נמרוד סונדרס)
בעקבות לחצים פוליטיים משמאל, מפרס על מפעל חיים לפרס על תרומתו למוזיקה. אריאל זילבר (צילום: נמרוד סונדרס)

אם כל אותם אמנים, יוצרים, ואנשי תרבות, סו קולד, שחתמו על העצומה היו מגלים לפחות מעט עקביות ונאמנות להצהרות שלהם, יוצאים להגנת אמנים מימין כמו משמאל, ונאבקים על זכויותיהם של צרכני תרבות ערבים, כמו על זכויותיהם של צרכני תרבות מתנחלים, הייתי מבין את מחאתם ומכבד את עמדתם, אבל כששוב ושוב הם מוכיחים צביעות גדולה ומוסר כפול, נזכרים בחופש הביטוי ובחירות האמנותית רק כשמדובר בהצגה על מחבל ערבי, ויוצאים להגנת שחקנים שמחרימים ישובים, רק כשמדובר ביישובי מתנחלים, אין לי שום כבוד והערכה לעמדה כזו.

מחאת האמנים משמאל נגד שרת התרבות ושר החינוך, היא שוב אותה הצגה ממוחזרת וחסרת אופי, שוב אותו מופע שחוק ומוכר לעייפה של אנשים קטנים שחושבים שיש להם מונופול על התרבות הישראלית. בסרט הצבוע הזה כבר היינו, אומנים יקרים. אנחנו מחכים שתפתיעו אותנו בעמדות קצת יותר עקביות.


לעוד מאמרים באתר צו פיוס