הילדים של אז, העקורים לכל חייהם

מתחת לשגרת החיים החדשים יש גלד מדמם: הגירוש מגוש קטיף ריסק ילדות ונעורים של בוגרים שמתקשים להתמודד גם היום עם טראומת העבר. קרני אלדד סופרת עשור להתנתקות

"מאיפה אתה במקור?"

מי לא נתקל בשאלה הזאת? למי היא לא פוצצה לרגע את הלב לפני שענה "מגוש קטיף", "מנווה דקלים", "מגני טל", "מנצר" או כל ישוב אחר שגר בו אז...

כמעט עשר שנים ועדיין הגוש הולך איתנו לכל מקום. זה הדף של נוער הגוש, הדף שלנו, של הילדים שנולדו שם, גדלו שם, ועד היום מזהים את עצמם כנוער הגוש. הרבה מהנוער של אז מעלים לדפים הפרטיים שלהם תמונות, זכרונות או שמביעים בכל מיני צורות געגועים.

לכן פתחנו את הדף הזה, רצינו לתת פינה של שיתוף, של הזדהות. מקום בו נוכל לפרסם תמונות, מחשבות, זכרונות וכל דבר שקשור לגוש שנמצא בלב שלנו, שבשטף של החיים אין תמיד איפה ואיך לבטא אותו. כולנו שרוטים, מי יותר ומי פחות, בואו נהיה כאן ביחד ונרגיש פתאום שלא רק אנחנו מסתובבים עם גוש כואב בלב, לא רק אנחנו לוקחים איתנו בלב לכל מקום את הגוש המדהים שגדלנו בו, גאים בו ושיא המתגעגעים...
אז שתפו חברים מהגוש, פרסמו כל מה שעולה בדעתכם, כולנו מחכים פה לראות לקרוא ולשמוע..."

מתוך פוסט בדף הפייסבוק "הגוש שבלב, נוער גוש קטיף".

כל שנה מתקבצים אלו שהיו נערים בנווה דקלים בזמן הגירוש ונשבעים אמונים ליישוב ממנו גורשו. כמו בפגישה של קבוצת תמיכה פוסט טראומטית, הם לא באמת צריכים להסביר מה הם מרגישים, כולם מכויילים על אותו תדר.

הם לא צריכים לדבר על המובן מאליו: "אם לא היינו יוצאים לא היו יורים טילים על תל אביב", לא על רמיסת הדמוקרטיה, גם לא על היחס האמביוולנטי לצבא, לא על שברון הלב. רק על הזכרונות המשותפים והפרטיים, שגם הם משותפים כבר, והחוסר וההחמצה. הם נפגשים ומגרדים את הגלד מעל הפצע, אולי מפחד שיתאחה, שישכח. והם חוזרים ונשבעים בכל שנה לזכור ולחזור.

נישאתי למגורש מנווה דקלים. גם לו יש גלד. שמתחתיו תמיד הלב שותת. והאובדן הולך איתו לאן שילך, וכל החלטה שיקבל בחיים תבחן לעולם אל מול העקירה מגן עדן הילדות התמים שלו. זה אבל בלי קבר, וגם על זה האבל.. יש רק מתים מהלכים שאוספים זכרונות ומנסים להרכיב את הר נבו שלהם.

ופסטיבל העשור לגירוש כבר התחיל, וכולם נזכרים שהיו יישובים והיו תושבים והיו חיילי-רובוט עם מבט אטום, והיתה עקירה ובית כנסת נשים ותפילה לעני ואוטובוסים. והיה כתום ואדום וכחול ודמעות. ועורכים חרוצים שולחים צוותים: נדלקות מצלמות, נשלפים העטים, מיקרופון מושט, ופתאום העקורים מרגישים קצת אהובים, ופתאום הם מרגישים קצת שהרצון שלהם לזכור הוא נחלת הכלל.

תכנית ההתנתקות (GettyImages)
הם נפגשים ומגרדים את הגלד מעל הפצע (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

אבל ככה הם, תושבי עזה התמימים, אנשי החול הרך. הם לא רואים את קוצר הרוח של היד האוחזת בפנס התאורה, את קמט השעמום של הכתב. הם לא צופים את כיבוי המצלמה בצאת עשרה באב. הם חושבים ש"החברה הישראלית הסיקה מסקנות", ושלא יהיה עוד גירוש כזה. ככה הם, אנשים של ים ודיונות, תמימים.

"הרגע של הדפיקה האכזרית על הדלת, הקוטעת את הרצף של המשכיות הזמן, הילד שיקום לבוקר שאחרי ויידע שילדות גן העדן שלו קופחה במחי יד, ששוב לא תחזור. הוא יוצא לגלות שאולי אף פעם לא ירפא ממנה, גלות שאולי תהפוך למום קבוע." הרב שג"ר, "כציפור הנודדת מן קינה".


לעוד מאמרים של צו פיוס