יום אחד לקחתי טרמפיסטית מישוב דרומי כלשהו. בדרך היא סיפרה לי קצת על היישוב שלה. "זה יישוב מעורב", אמרה בגאווה. ואני, שהייתי פריקית של הז'אנר, התביישתי שמעולם לא שמעתי על החור הזה. "מה, באמת?" שאלתי בתדהמה, "כן", ענתה הריבה, "יש כאן גם מרוקאים וגם טוניסאים".
שנות בית הספר היסודי עברו עלי בחממה הנעימה של בית הספר מעורב. למדתי בכפר אדומים, ישוב מעורב לכלל ישראל, וע"פ ערכיו הוקם בית הספר. מי שרצה למד גמרא, מי שלא - למד על מלחמות ישראל. מי שרצה (או שהורו לו בבית), התפלל שחרית, ומי שלא למד על השבר הסורי-אפריקאי. זה היה כל כך טבעי, שלא הבחנו בכיתה בין דתיים לחילוניים, יותר מששמנו לב שיש ספרדים ואשכנזים שיושבים בכפיפה אחת. יחד הברזנו מהכיתה, יחד עבדנו על המורה לערבית, בלי הבדל דת או גזע, או מין.
בערך בכיתה ז' חזרתי בתשובה. זה קורה בישובים מעורבים, התנודות האלו מקובלות. חילונים הופכים לדתיים ולהפך. בעולם בחוץ אומרים "חלילה", אצלנו לא. פשוט לא מתרגשים מזה. כשניסיתי להתקבל לתיכון דתי לא קיבלו אותי כי באתי מרקע לא מספיק דתי, והייתי צריכה לבחור: ללכת לבית ספר דתי ברמה נמוכה יותר, או ללכת לבית ספר חילוני ברמה גבוהה.
סיימתי את החינוך המעורב של כפר אדומים בידיעה ברורה, אקסיומטית, שאין הבדל בין דתיים וחילונים. אלו מקיימים מצוות ואלו לא, זה הכל. ולכן בחרתי ללכת לתיכון החילוני. ואז קיבלתי את הכאפה של החיים שלי: השנאה, הבורות והתהום עוצרת הנשימה ביני לבין שאר התלמידים בתיכון, זוקקו לסיוט שנמשך ארבע שנים.
נודיתי. הייתי כל כך שונה וייצגתי את כל מה שהיה שנוא על התלמידים, המורים וההנהלה, שלא היו לי כמעט נקודות אור במוסד החינוכי ההוא. הייתי צריכה להאבק על כל דבר: לא להשתתף בהפגנות נגד חרדים אליהן לקחה אותנו המורה לאזרחות, לדרוש שיוציאו את בית הספר לתוכנית "גשר", לפגוש את העם שלנו שהם כל כך שונאים, לפני שהולכים להפגש עם ערבים בגבעת חביבה, אפילו שיהיו מזוזות בכיתות.
אבל התהום האמיתית ביני לבינם לא היתה העובדה שאני הייתי דתיה והם אנטי, ושהם באמת לא ידעו כלום על יהדות או על דתיים, אלא שהם לא היו מוכנים להכיר בעובדה
שאנחנו עם אחד, ושאנחנו חייבים לאהוב אחד את השני. חייבים להיות ביחד, ככורח קיומי.
ועדיין, ולמרות, ואף על פי כן: הם טעו ואני צדקתי. אני עדיין מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה לאחד את העם הזה היא דרך חינוך משלב. רק אם אשב בכיתה ליד מישהו שונה ממני, אחטוף גול ממשהו שונה ממני, ואצבע את הפרצוף בטיול שנתי של מישהו שונה ממני רק אז אני אדע בוודאות שהוא לא שונה ממני. בכלל. הוא רק מקיים יותר או פחות מצוות. זה כל השוני.
אני יודעת שיש מליון קשיים ובעיות בחינוך המשותף, שיש פחדים עצומים, משתקים, בעיקר בקרב ההורים. אותי משתק הפחד מההפך, ממה יקרה אם לא כולם ילכו לחינוך מעורב. הגטאות שנאה האלה ימשכו, תשאר הבורות משני הצדדים, ההתנשאות, ההבדלות.
מי שמתחנך בחינוך המשלב מגדיר את עצמו קודם כל חלק מעם ישראל, אח"כ חלק ממגזר בתוכו. וכך תחושת הזהות הפרטית שלו מתחזקת, וככל שיהיו יותר כמוהו העם יהיה מאוחד יותר וחזק יותר.
יש דרכים להתמודד עם הפחד מהשילוב הזה, אבל תחשבו על זה כמו שאתם חושבים על אהבה: יש המון סכנות, אבל יש הרבה יותר מה להרוויח.
