"הקפות", סרטה החדש של לי גילת הוא ספר קריאה מהמשובחים שנתקלתי בהם לאחרונה. הסרט מוצף אהבה והאהבה בו מופיעה בפרקיה שונים- מילדות ונעורים ועד שיבה. בנוסף, הוא מלא הומור ושנינות שמטילה קסם על הצופה.
אנשים במחוזותינו לא רגילים לסיפורים. אחרי הוליווד ותקציבי עתק הם מחכים ל"שואו" שיגנוב את הסיפור ויקפל אותו אליו ולכן יפים הם סרטים כמו "הקפות" שמגיחים להם מידי פעם ומזכירים לנו שהסיפור הוא לב הפאר הקולנועי.
ממה להתחיל? אולי לספר על חוויית הצפייה? איך באולם החשוך בסינמה בירושלים ליבם של האנשים סביבי יצא אל הסרט? אולי לספר על כך שמשהו בפשטות שלו גרם לאנשים לידי לצאת מעצמם, להאמין ולחזור לאהוב קולנוע? ואולי בעצם להתחיל מהסיפור ששוזר בתוכו אהבת אל ואהבת אדם וחיפוש משמעות והתחבטויות בתוך מבוכי האהבה.
הסיפור "הקפות" במבט ביקורת הקולנוע הלא מעמיק, עלול להיתפס כפשוט מידי ולא בשרני אך במבט שני, מתוך הפילוסופיה של הקולנוע ומתוך פרמטרים לוכדי תרבות, ייקח אותנו אל מחוזותיה של יצירה נדירה באופייה ובמבעה הקולנועי.
גילת כך נדמה, מנסה להתחקות אל הווה האדם החווה את התהליך הבראשיתי דרך אהבותיו ואכזבותיו - היא עושה זאת באמצעות סימבולים יהודיים כאשר היא עוקבת אחרי משפחה קטנה אבא - בצלאל ניניו (ליאור אשכנזי) אמא - רוזה (אסי לוי, במשחק שובה ונדיר) ובן - אהרון (אגם אוזלבו) הפרופיל לדמותו של אהרון דומה לפרופיל של אהרון הכהן וכמו אהרון גם אהרון הילד נבחר להיות היחיד שיישא בקודש ויקבל להקפות עם הספר תורה. דרך היות אהרון ה"נבחר" נקבל אט אט את הפרופיל השכונתי, גיבורי השכונה והמשחקים המקובלים בו, מצבם ועיסוקם של המשפחות, רב השכונה ושתויי הערק. בתוך הסרט מתגלגלים גם שלושה סיפורי אהבה לא פתורים שבמהלך התפתחות העלילה יבואו חשבון.
אני מבקשת מלי לעזור לי לפצח את הגנטיקה של הסרט ולספר מה הביא אותה לעסוק בנושאים העומדים בלב הסרט: שהוא גם נוף הסרט.
"השכונה שמתוארת בסרט היא השכונה שגדלתי בה" היא מפתיעה. "שכונה קטנה בפאתי תל אביב שבה בית הכנסת היה מרכז החיים הקהילתי, חצי מתנ"ס, חצי בית, חצי בית קפה. השכונה שלי היתה שכונה מסורתית. לא היינו ממש דתיים אבל גם לא ממש חילונים, ובכל מקרה, כמו בהקפות, את עולם התוכן שלנו ספגנו בשלושה מקומות עיקריים : בית הכנסת, הרחוב והמטבח הביתי. רב השכונה שלנו היה סמכות רוחנית במובן הפשוט והיום יומי ביותר של המילה, יהודי חכם שאנשי ונשות השכונה היו באים אליו כדי להתייעץ בכל דבר ועניין. לאו דווקא דתי או הלכתי. אני זוכרת עד היום את חוכמתו, את גישתו הפרגמטית וההומניסטית לחיים. לא היתה בשכונה שלי הפרדה בין דתי לחילוני. כולנו היינו קצת מזה וקצת מזה, היו ביננו דתיים יותר ופחות ובכל מקרה איש לא העלה בדעתו להתערב לשכן שלו בענייני שמירת שבת קיום מצוות וכדומה. רציתי להביא את העולם הזה אל המסך כי בעיני יש באופן הזה שבו חיינו את חיינו הצעה יפה לחיים. אני חיה את חיי ככה עד היום".
כמסורתית?
"אני חילונית בהגדרה הצרה של העניין (הגדרה שאני בכל מקרה כופרת בה מכל וכל - מ.ו) אחותי, אליה אני קרובה מאד, חזרה בתשובה לפני כעשר שנים והיא חרדית. אני מגדלת את ילדיי בתל אביב והיא מגדלת את ילדיה בצפת. אם רצינו להתעכב על מה שמפריד ביננו, באורחות חיינו, במערך האמונות שלנו, יכולנו - ברוך השם יש לא מעט, רק שאנחנו בחרנו בחירה מודעת לא לקחת כל כך ברצינות, זאת את ההגדרה של זאת, ונשארנו קרובות בלב ובנפש למרות ההבדלים החיצוניים ביננו. עד שהיום הם (ההבדלים מ.ו) לא קיימים בקשר ביננו בכלל".
ובכל זאת, מקומה של היהדות הדתית לא נפקד מהסרט: העיסוק בברכת החודש/ הקפות/ צום כפרה וכו'. ספרי מה גרם לך לשים את המסורת היהודית כמרכזית ונוכחת כל כך ביצירה?
"אני אדם טקסי, אני אוהבת טקסים ומאמינה בהם. אני חושבת שהקהילה, המדינה, המשפחה, כל אלה צריכים את הטקסים כדי לחיות, הקפות מדבר על יופיו של הטקס, ובכל מקרה, משתמש בטקס כדי להאיר דווקא את האישי והאנושי ביותר, בעזרת הסיפור "הגדול" מבקש הסרט להתבונן דווקא אל הכי "קטן" הסיפור של משפחתו של אהרון. שטקס ההקפות מאיר את חייה ואת קשייה כמו פנס רב עוצמה".
זהו סרט בין השאר, על נשים חזקות. מה עומד מאחורי עיצוב דמותן?
"האישה היא תבנית נוף מולדתה, אצלנו במשפחה צוחקים על זה שאנחנו מטריארכליים מוחלטים. סבתא שלי זיכרונה לברכה שנפטרה ממש לפני כמה חודשים והפרידה ממנה מכה בנו גלים עד היום, הייתה השליטה הבלתי מעורערת של השבט שלה. אישה בת תשעים כמעט, שעל פיה יישק דבר. כמוה גם בנותיה ונכדותיה שלמדו ממנה לקחת מקום, לא להוריד את הראש ולא להתנצל. אני באה מבית של נשים חזקות ואותן גם הבאתי אל המסך. גם בשכונה שבה גדלתי, שעל פניה הייתה שכונה מסורתית שבתוכה תפקידי "גבר - אישה" היו מאד ברורים וחד משמעיים היה מקום לנשים חזקות מאד שבעצם ניהלו את השכונה. נשים חזקות הן לא נחלתו הבלעדית של "העולם המודרני" והן נמצאות בכל מקום. יכול להיות שגם זה קשור לעניין של נשים שעושות קולנוע, נשים שמספרות את הסיפור שלהן בגוף ראשון בהכרח יביאו דימויים אחרים, הכרחיים כל כך, אל המסך".
הסרט עצמו הוא סיפור קטן - המצלמה נצמדת לסיפור והבחירה בדמותו של אהרון כשקף לדמותו של "הילד" היא בחירה שיש בה סוג של הימור?
"לשים כזה משקל על שחקן בן 13 זה תמיד הימור. אהרון ניניו הוא ילד שהרבה מהמשקל הרגשי והעלילתי של הסרט "יושב עליו" ובגלל זה הליהוק שלו לקח המון זמן. אבל באופן היותר עקרוני, רציתי לספר סיפור על משפחה, כזאת שאין בה טובים ורעים אלא שהתקבע בתוכה איזה קלקול, תסכול שהולך ומעמיק בין ההורים שהילד משלם עליו את המחיר, כל אחת מהדמויות פועלת מתוך התסכול שלה ולמרות הכוונות הטובות גם האמא וגם האבא עוורים למצוקתו של הילד שמחליט בשלב מסוים שהוא לא ממשיך לשתף פעולה עם הקלקול הזה ולא עם התפקידים שקיבל על עצמו בתוכו, הוא מחליט לעצור ומאלץ את הוריו לדבר באופן ישיר זה עם זאת, גם במחיר של סכנה לחייו".
הקפות הוא סיפור קטן המקפל סיפורי חיים שלמים לשכונה אחת ולוכד את הגיבורים דרך המסורת וההווי השכונתי למציאות חיים משותפת. החוזק של הסרט בסיפור גם כשהעריכה שורכת אותו לעיתים מידי והצילום לעיתים חונק את הפריים, התחושה היא שהסיפור חזק, השחקנים טובים המסר עובר והסרט מנצח.
נמקי קצת על הבחירות בסרט ומהו המסר על פיו פעלת?
"לא רציתי לעשות סרט תקופתי, והיה לי חשוב לא ללכת על נוסטלגיה של "פעם היה פה טוב". ולכן הקפות מתרחש עכשיו, רק שהזמן של הקפות הוא זמן שוליים, העולם של הקפות מתרחש בצד ולצד ההתרחשות המרכזית. לעולם של הקפות ולישראל הראשונה, המרכזית, אין דבר וחצי דבר. זאת היתה ההחלטה הסיגנונית של הסרט כולו, זמן שוליים.
"אחת השאלות ששאלנו את עצמנו היתה מה עושים עם הטלוויזיה? הרי בכל בית היום יש טלוויזיה, ואני לא רציתי בכלל את העולם החיצון בתוך הסרט. בסוף פשוט העפנו את הסלון מהסרט, אין אף סלון שמצטלם בהקפות, רק רחובות, חדרי שינה ומטבחים. לגבי המסר או השליחות, קטונתי מלסכם את המסר של הקפות. אני מקווה שכל אדם שיראה את הסרט ימצא בו משהו, ואפילו קטן, שהוא מחפש".