חסידה בקולנוע - "גם בקולנוע הקהל החרדי הוא כוח"

ב"חגיגה לעיניים" תמצאו כמעט הכל, חוץ מערבים, נוצרים, כיפות סרוגות (חוץ מיוסף סידר) וחלוצות הקולנוע החרדי. אריק ברנשטיין מפיק הסדרה חושף בפני "חסידה בקולנוע" את ה"בחירות הגורליות" של הסדרה שיוצאת נגד ה"קובעים" אבל קובעת מי "נחשב"

הסוגיות השונות שעולות כשאומרים "ישראלי" מיד אחרי קולנוע הובילו אותנו לפגישה עם המפיק אריק ברנשטיין לרגל סדרת הטלוויזיה בהפקתו: "חגיגה לעיניים-סיפורו של הקולנוע הישראלי" העוסקת בסיפורו של הקולנוע הישראלי. ברפרטואר של ברנשטיין (63), סדרות היסטוריות העוסקות במלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, "סוף עונת התפוזים" שעסקה ברוק הישראלי, סדרה על האוליגרכים הרוסים, והסדרה "כך ראינו" העוסקת בהיסטוריה של ארץ ישראל משנות ה-30 ומבוססת על סרטי 8 מ"מ משפחתיים, וזו רק תחתית הרשימה המפוארת של ההישגים הטלוויזיוניים.

"סדרות היסטוריות זה משהו שאני אוהב לעשות וכיף לי לעשות והייתי היזם של הסדרה על הקולנוע הישראלי מאותה נקודת עניין של תיעוד" מספר ברנשטיין, "הקו של הסדרות שאני מפיק הוא קו היסטורי ואני מתמחה בזה כבר הרבה שנים וכשיואב גינאי מערוץ 1 שאל אותי לפני שלוש שנים: 'למה שלא נעשה סדרה על הקולנוע הישראלי', התחלנו לגבש צוות וזה קרה".

איך מספרים את סיפורו הגדול של הקולנוע הישראלי?

"הסדרה מספרת את סיפורו של הקולנוע הישראלי דרך מי שיצרו אותו. זה לא אומר אגב, שלא הבאנו דמויות מהתעשייה שאינם יוצרים. הבאנו את כל מי שהיה 'עד' ובתוכם גם את נחמן אינגבר, כתריאל שחורי (מנכ"ל קרן הקולנוע), גיורא עיני (מנכ"ל קרן רבינוביץ') ונילי המאירי - אבל הם הגיעו כאנשי שטח מהתעשייה. מי שבא מעולם המחקר האקדמי נשאר בחוץ כי לי היה חשוב שהצופה יעשה את הסינתזה וישפוט על פי בינתו מה היה שם. בסדרה אין קאט אחד מקרי. אני לא אומר שהכל 'עובד' אבל זה כדי לספר סיפור שעובד".

למשל?

"בפרק שלוש אנחנו מראיינים את גילה אלמגור על סצנת האונס שהיא כתבה ושיחקה, סצנה שלכל הדעות היא סצנה קשה כי היא אמיתית והדרך בה צילמו את זה מחרידה... ותוך כדי העדות של גילה נשאלת השאלה למה היא הסכימה? ולא רק שהיא הסכימה, היא כתבה את התסריט! היא רצתה שזה יהיה ככה ויראה ככה ונשאלת שאלה פמיניסטית, כדי להמחיש אונס צריך באמת לאנוס את השחקנית?. את הסצנה הזו ניתחו 7,000 מאמרים וזה נורא קל להביא את אורלי לובין שגם תנתח אבל העוצמות שבין העדות לסצנה המצולמת, כשהקהל חבר השופטים, בעיני זה יותר חזק ומעניין".

אריק ברנשטיין (באדיבות המצולמים)
בסדרה אין קאט אחד מקרי. אריק ברנשטיין

קשה נורא להגדיר את הקולנוע הישראלי כי הישראליות מורכבת מזהויות. ראיינת למשל רק יהודים ישראלים, אני טועה?

"הקולנוע הוא בכלל מדיום של זהויות, לא המצאנו את זה. היוצרים שראיינו הם אכן יהודים כי לצערי הרב בזמן הצילומים 'נפלנו' עם הסיפור של 'עג'מי' ובהמשך עם הסיפור של סוהא עראף ובעצם כל במאי/תסריטאי/שחקנים ערבים לא רצו להצטלם ולהיות מוגדרים כחלק של הקולנוע הישראלי ואנחנו גם מדברים על זה אבל כן זה לצערי הרב חסר ומבאס".

ואיפה ממוקדות הכיפות הסרוגות/שחורות?

"יוסף סידר סיפר סיפורים מופלאים והוא מתראיין בפרק 7 על 'מדורת השבט' ו'ההסדר' ובפרק 8 על ה'בופור' ו'הערת שוליים', ככל שהסדרה מתקדמת והקולנוע מתקדם עם הזמן אז ייצוגיות של קבוצות בחברה הישראלית באות לידי ביטוי. וזה נהדר כי זה מראה שאנחנו כחברה נפתחים ליותר דברים וזה אומר שאנחנו קהל יותר בוגר שמקבל את ה'אחר' ושהתקדמנו מאז שנות ה-70-80. הקולנוע החרדי נכנס לקראת סוף הסדרה מן הסתם כי לא היה קולנוע חרדי לפני סוף שנות ה-90. הבחירות לקראת סוף הסדרה נעשו יותר קשות כי הן נוגעות לימינו ואין פרספקטיבה. יותר קל להרכיב משהו שקרה בשנים קודמות מאשר עכשיו ומה שניסינו לעשות זה לתת מבט . הקולנוע החרדי היה חשוב מבחינתי כי נהיה הרבה יותר קל לעשות סרטים בימינו מאשר להפיץ סרטים וכאן הקהל החרדי הוא כוח. קולנוע שיש לו קהל משל עצמו הוא תופעה מעניינת ומובנת מאליה".

מסיבת עיתונאים של הסרט " הערת שוליים" על כניסתו לאוסקר, ינואר 2012 (קובי אליהו)
סיפר סיפורים מופלאים. יוסף סידר (צילום: קובי אליהו)

ולאן עכשיו?

"הייתי חוזר לוויכוח העתיק: 'אור לעמים או ככל העמים', אנחנו ככל העמים - משתוקקים להיות כמו כולם וזה באופן אישי מעציב אותי. לצערי אני גם לא ממש מאמין שקולנוע באמת יכול לשנות תודעה והיצירה הכי יקרה שלי הם קודם הילדים שלי ואחר כך הסרטים".

"הפרויקט שאני עובד עליו היום "נפיץ" פי 100 מזה וזו סדרה שעוסקת ב'מעברות'. שם נוצר הדי.אן.איי של החברה הישראלית ונולדו נושאי הקיפוח- הכל התחיל שם וזה המפץ הגדול של החברה הישראלית. יש לי אחות יקרה, דבורה ברנשטיין שהיא החלוצה של המחקר הסוציולוגי בארץ, אני חושב לפעמים, שיכול להיות, שממנה הכל בכלל התחיל".