שיר של שבת: עם המשורר איתי עקירב

קְטַנִּימ הַחַטָּאִימ שֶׁהֵמ הִנֵּנוּ, קְטַנִּימ הַחַטָּאִימ שֶׁאֵמ הַפַּחַד הִטְבִּיעָה בָּנוּ: יְלָדִימ יְחֵפִימ בִּשְׂדֵה נַרְקִיסִימ שֶׁאֵינָמ אוֹהֲבִימ אֶת עַצְמָמ. שיר של שבת עם המשורר איתי עקירב. שתהיה שבת של שלום

איתי עקירב (באדיבות המצולמים)
איתי עקירב (צילום: מוטי קיקיון)

איתי עקירב הוא משורר צעיר שבימים אלו הוציא את ספרו הראשון: "דברים שהשארנו באש", ספר הרואה אור במסגרת מיזם ירושלמי לעידוד התרבות בעיר. הספר מעמיד את עקירב, עם ספרו הראשון כמשורר בעל שפה חד-פעמית , נוסח תחבירי מובהק ובשלות שירית מובהקת. הספר, שאינו גדוש ומחזיק בסך הכול ששה-עשר שירים, חלקם מחזורי שירים, מצליח להציג קול מובהק העוסק רבות בילדות, בפרידה מאותה ילדות, בנעורים ובביוגרפיה המשפחתית.

עקירב שאל מהפואטיקה של אבות ישורון את שבירת השפה והוא משתמש, כמו ישורון, באותיות במקום אותיות סופיות. השבירה התחבירית מאפשרת לו להדהד שבירה פנימית, נפשית, המלווה את השירים, בעיקר את אלו העוסקים בהתרחקות מהעולם החושי העז של השלבים המוקדמים בחיים והמעבר, הקשה, האלים, לעבר החיים הבוגרים. אבל לא רק ניסוי תחבירי יש פה אלא חיפוש אחר השפה המתאימה לתיאור של אותו שבר. עקירב מעמיד בספר את הילדות כאזור מיתי, גדוש בתשוקות, ומשתמש בשפה דחוסה בכדי לתאר את אותה חוויה חושית מוקדמת. אווירה של חלום ושברו של אותו חלום שורה בספר המהודק והיפה הזה.


אַגָּדָה עַל פַּרְדֵּס

וַאֲנִי סוֹחֵט לִימוֹנ לְכוֹס תֶּה וְנִזְכָּר בְּרֵיחַ הַפַּרְדֵּסִימ שֶׁל קִבּוּצ גְּלִיל-יָמ שֶׁהָיוּ מֵעֵינ נְוֵה-יָרָק בְּתוֹכְ כָּל הַבֶּטוֹנ הַזֶּה שֶׁעָלָיו חֻנַּכְנוּ. וְהָיִינוּ בּוֹרְחִימ לְשָׁמ מַהַתִּיכוֹנ, נִפְלָטִימ כְּמוֹ מִבֶּטֶנ שֶׁל לִוְיָתָנ – אוֹטוֹבּוּס קַו עֶשְׂרִימוְתֵשַׁע, אֶל-חוֹפ מִבְטַחִימ עִמ כָּל הַיֵּצֶר וְהַפַּחַד שֶׁל לִהְיוֹת יֶלֶד בָּעִיר.

וַאֲנִי נִזְכָּר בְּצָהֳרֵי-יוֹמ חֹלִי אֶחָד שֶׁל חֹדֶשׁ כִּסְלֵו שֶׁנָּשַׁק נְשִׁיקָה לַחָה לַשָּׁנָה הָעֲגֻלָּה שֶׁבִּשְּׂרָה לָנוּ אֶת תֹּמ הַשַּׁחֲרוּת. וְהֵמ הָיוּ מְלֵאִימ בְּכָל-טוּב: בְּתַפּוּזִימ וּבְאֶשׁכּוֹלִיּוֹת אֲדֻמּוֹת, בְּלִימוֹנִימ וְבְפּוֹמֶלוֹת שֶׁעוֹד לֹא הִבְשִׁילוּ. וְלֹא-אָכַלְנוּ אוֹתָמ. זָרַקְנוּ הָאֶחָד עַל הַשְּׁנִיָּה, בְּכָל הַכֹּחַ, רַק כְּדֵי לִפְרֹק, לְהִתְפָּרֵק, לְהַשְׁחִית מַשֶּׁהוּ מִכָּל-הַיֹּפִי, מֵהַתֹּמ הַזֶּה.


כְּאֵבֵי גְּדִילָה

א.
וְאָנוּ הוֹלְכִימ יְחֵפִימ בְּתוֹכְ הַזְּמַנ הַזֶּה
הוֹלְכִימ וְשׁוֹקְעִימ
עַד הִמָּצְאוּת הַיַּבֶּלֶת
כּוׂאֲבִימ אֶת הַגּוּפ
חֲסַר הַמִּדּוֹת.

ב.

וְהָרִמָּה
מַאֲבִיסָה עַצְמָהּ בַּבָּשָׂר
שֶׁמֵּעָלֵינוּ
גְּדֵלָה לִהְיוֹת זְבוּב בָּעוֹלָמ.

ג.

וְזֶה זְמַן עָצוּב,
מְכַוֵּצ
זְמַנ שֶׁאֵינ בּוֹ תֹּמ וְלֹא גִּמְגּוּמ
מִתְנַצֵּל
רַק הַכָּרָה בַּחֹשֶׁכְ הַנּוֹרָא
הַזֶּה שֶׁנִּשְׁאַרְנוּ יְלָדִימ.

ד.

קְטַנִּימ הַחַטָּאִימ שֶׁהֵמ הִנֵּנוּ, קְטַנִּימ הַחַטָּאִימ שֶׁאֵמ הַפַּחַד הִטְבִּיעָה בָּנוּ: יְלָדִימ יְחֵפִימ בִּשְׂדֵה נַרְקִיסִימ שֶׁאֵינָמ אוֹהֲבִימ אֶת עַצְמָמ.


מַלְכֹּדֶת זְבוּבִים

וְהָיִיתִי, כְּאַחַד הָאָדָם נִשָּׂא בַּבְּעֵרָה הַגְּדוֹלָה
שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ הַתָּפְתִּית שֶׁל הַנְּעוּרִים
אוֹתָהּ אֲנִי זוֹכֵר בְּעִקָּר עַל הָעוֹר,
עַל הַפֶּה וְהַשְּׂפָתַיִם הַיְבֵשׁוֹת.
קַיִץ הֵם הָיוּ קוֹרְאִים לְזֶה.
וְהָיִיתִי, שׁוֹכֵב שָׁעוֹת עַל הַמִּטָּה
מְנַסֶּה לִשְׂרֹף בַּמַּצִּית עוֹד כַּמָּה רְגָעִים קְטַנִּים
שֶׁל תֹּם
מִתְמַסֵּר לַסִּיבוּב הָאָחִיד שֶׁל הַמְאַוְרֵר,
נוֹתֵן לַלָּבָן שֶׁל הַתִּקְרָה שֵׁמוֹת
שֶׁל חַיּוֹת, וְהַסְּדִינִים
הָיוּ מֻכְתָּמִים כִּתְמֵי זֵעָה.
וְהַדֶּשֶׁא שֶׁהִצְהִיב וְמַלְכּוֹדוֹת הַזְּבוּבִים שֶׁהִשְׁמִיעוּ
רַעַשׁ מַצְמִית שֶׁל מָוֶת, דִּבְּרוּ-
הֲכִי טוֹב אֶת הַשְּׂרֵפָה שֶׁהִתְחוֹלְלָה בַּבֶּטֶן
אֶת הַדְּמָעוֹת הַמְּלוּחוֹת שֶׁל הַצְּלָעוֹת.
וְהַיֵּצֶר הָיָה כְּמוֹ רֵיחַ הַפְּרָחִים
שֶׁנִּפְתָּחִים רַק בַּלַּיְלָה.
כִּי-הִנֵּנוּ גַּם מַה שֶּׁאִבַּדְנוּ.
הַצִּנּוֹר בַּגִּנָּה זוֹלֵף.
רִחְצִי אוֹתִי עַכְשָׁו
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהוֹדוֹת לָאָבְדָן.


פְּרָת תְּעוּדַת זֶהוּת

-אַחֲרֵי מַפֶּלֶת הַגּוּף, נָסֹגְנוּ.
וְהָעֵינַיִם נָפְלוּ אֶל-תּוֹךְ הַשִּׂיחִים.
הָיָה זֶה רֵיחַ הָעֲשָׂבִים הַיְבֵשִׁים,
וְהָאֲוִיר בַּגִּנָּה הָיָה
כָּבוּשׁ.
וְלֹא יָכֹלְנוּ לוֹמַר מַשֶּׁהוּ
רַק לְהַשִּׂיא אֶת הַגּוּף הַכָּבֵד
וַחֲסַר הַיֻּמְרוֹת שֶׁל סַבָּא
מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּמוֹ חֲבִילָה, כְּמוֹ מַשָּׂא
עוֹדֵף. וּלְרֶגַע לַעֲמֹד מִנֶּגֶד
אֶל מוּל עֵץ הַשֶּׁסֶק שֶׁנָּתַן
אוֹתָהּ עֵת אֶת פֵּרוֹתָיו.
חֹפֶשׁ מֻחְלָט.
וְנִזְקַפְנוּ, הִתְקַשֵּׁינוּ, רַק לֹא לָתֵת לוׂ-
לִפֹּל, לַגּוּף הַזֶּה, שֶׁשָּׁב עַכְשָׁו לְאִמָּא
לָאֲדָמָה
שֶׁמּוּזֶנֶת מִפִּי הַנָּהָר.