שיר של שבת: עם המשוררת טל ניצן

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה/ שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר/ שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר/ שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ/ הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר / הַאִם תִהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה. שיר של שבת עם המשוררת טל ניצן. שתהיה שבת של שלום

טל ניצן (באדיבות המצולמים)
טל ניצן

טל ניצן תרגמה ספרי שירה רבים וספרי פרוזה משפות שונות. במרכז שירתה עומד המתח שבין העולם הפנימי לזה החיצוני, או נכון יותר, החדירה של העולם החיצוני לזה הפנימי. העולם הפנימי, הנפשי, מתואר פעמים רבות בשירתה כעולמו של הילד. הילד שעוד לא יודע את טבע העולם, את האכזריות והנקמנות שלו, את העוולות והסבל שבתוכו. ניצן מחפשת את הרגעים בהם העולם החיצוני חודר לזה הפנימי אבל היא מחפשת דבר נוסף: את הכוח שמאפשר לאותו עולם פנימי להיוותר שוחר טוב בעיקרו, לשמר את האמונה באפשרות של חמלה וחום, מגע ובנייה מול ההרס והניכור.

בגלל המתח הזה, שירתה של ניצן מלאה ברגעים מנוגדים המתחלפים במהירות, מצד אחד תיאורים חשופים, מרובי פרטים על אירועים של אלימות קשה, כניעה לכוח ומאידך רגעים הפוכים של התרוממות, בתוך האדם ואז בעולם של האינטימי והחומל.


תִּראי

זֶה לֹא סַפְסָל יָרֹק בַּחֲדַר הַיְּלָדִים
זֶה תַּנִּין

זֶה לֹא תַּנִּין
זֶה הֶעָתִיד:
הִנֵּה נִיד עֵינָיו הָאִיטִי
הִנֵּה נְקִישַׁת לִסְתוֹתָיו הַנּוֹרָאִית

אֲבָל אֵיפֹה הַיְּלָדִים?
זֶה בִּכְלָל לֹא חֲדַר הַיְּלָדִים
זֶה חֲדַר הַיַּלְדּוּת
הִנֵּה אַתְּ עוֹמֶדֶת בּוֹ
בְּשִׂמְלָתֵךְ הַקְּטַנָּה וּבְפִיךְ הֶחָתוּם
וְכָל תַּנִּינֵךְ לְפָנַיִךְ.


מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ
וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר
וּבְסוֹף הַיַּעַר גָּדֵר
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה
שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר
שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר
שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ
הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר
הַאִם תִהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה


עכשיו הרֵם

עֲמֹד. לֹא זָקוּף, לֹא
בְּרִשּׁוּל, עֲמֹד סְתָם. עַכְשָׁו
הָרֵם אֶת רֶגֶל יָמִין, גָּבוֹהַ, קָרֵב
אוֹתָהּ אֵלֶיךָ כְּאִלּוּ
בִּקַּשְׁתָּ לִגְרֹב לְמָשָׁל, אוֹ
לִבְחֹן אוֹתָהּ מִקָּרוֹב. הַשְׁאֵר אוֹתָהּ
לְמַעְלָה רֶגַע אוֹ שְׁנַיִם. אַל
תִּתְנַדְנֵד. יָפֶה.
הוֹרֵד.

עַכְשָׁו נַסֵּה לְהָרִים אוֹתָהּ
שׁוּב. אַל תַּצְלִיחַ. דַּמֵּה
שֶׁהָרֶגֶל כְּבֵדָה, קְפוּאָה אוֹ
שֶׁהַמֹּחַ מִתְנַכֵּר לְךָ פִּתְאוֹם, אוֹ
שׁוֹתֵק אֶל הָרֶגֶל אוֹ הִיא
מְמָאֶנֶת לְהִשָּׁמַע. עַכְשָׁו, חֹשֶׁךְ
עַל פְּנֵי תְהוֹם, אַל תַּצְלִיחַ
לִרְאוֹתָהּ. עַכְשָׁו שְׁכַח
מֶה רָצִיתָ, מִי אַתָּה.
מְתַח אֶת הָרֶגַע הַזֶּה
עַד בְּעָתָה. עַכְשָׁו שׁוּב
הָרֵם אוֹתָהּ.