אחת התכונות החיוביות שמאפיינות אנשים ששואפים להתקדם בחיים היא הרצון להצליח באופן שלם. לא רק להסתפק במועט. המכסימליסט ידחוף את עצמו לפעול ביעילות ובחריצות על מנת להצליח ולבצע דברים גדולים. ברם, לאדם כזה אורבת סכנה שהרצון להצליח בגדול יגרום לו לוותר על הישגים קטנים. המכסימליסט מחפש את השלמות, ולא פעם יימנע מלעשות דבר מה כאשר הוא יודע שהתוצאה לא תהיה מושלמת. הנטייה למכסימליזם עלולה לייצר גם תופעה של דחיינות. המכסימליסט עלול לומר לעצמו: כרגע אינני יכול להקדיש את מלוא הזמן ותשומת הלב הדרושים למשימה ועדיף שאמתין לשעת הכושר. שעת הכושר של המכסימליסט הדחיין עלולה שלא להגיע לעולם.
בפרשתנו משה מתחיל בהקצאת ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי: "א?ז י?ב?ד??יל מ?ש??ה ש??ל?ש? ע?ר?ים... ל?נ?ס ש??מ??ה רו?צ?ח? א?ש??ר י?ר?צ?ח א?ת ר?ע?הו? ב??ב?ל?י ד?ע?ת... (דברים ד, מא-מב). רש"י מזכיר לנו שמשה ביצע בכך פעולה חלקית, ואפילו חסרת ערך. שכן ערי המקלט שמשה הקצה, לא פעלו כל עוד לא הוקצו ערי מקלט גם בארץ כנען. מה היה אפוא הרציונל של משה? עונה על כך רש"י: "אמר משה: מצווה שאפשר לי לקיימה אקיימנה".
משה רבנו בחר להימנע מחשבונות על התועלת שבמעשה, ואימץ את הסיסמה: "תפוס כפי יכולתך". אם אתה יודע שזהו מעשה חיובי עשה אותו מידית גם אם אינו מביא לתוצאה מושלמת. גישתו של משה להימנע מדחיינות מיותרת עולה גם מיציאתו למלחמה במדיין, למרות שנאמר לו במפורש: "אחר תאסף אל עמך" (במדבר לא, ב). משה יכול היה לדחות את המלחמה ובכך גם את מותו, אולם שיטתו היא לבצע לאלתר את מה שמוטל עליו לעשות. משה הכיר כנראה את הכלל: "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" (מכילתא בא, ט).
בתחומים רבים בחיינו מהווה השאיפה לשלמות גורם משתק. אל השאיפה לשלמות מתלווה בדרך כלל תכנון רציונאלי הלוקח בחשבון את כל הבעיות והכשלים האפשריים, את הסיכויים, הסיכונים ומרכיבים נוספים שלא פעם מנטרלים את כוח הרצון ומצדיקים את הנטייה לדחות הכל ולקיים את הכלל "שב ואל תעשה עדיף". המקסימליזם המשתק יכול למנוע מאדם להתחיל בפעילות גופנית או בדיאטה, או להימנע מלהצטרף לשיעור תורה או לפעילות התנדבותית מחשש שלא יוכל להתמיד בהם.
לתופעה האמורה יש השלכות המתחברות ל-ט"ו באב שחל היום. ט"ו באב, שנחקק בתודעה הישראלית בתור "יום האהבה", הוא לפי מקורותינו לא סתם יום אהבה, אלא יום הנישואין. המשנה (תענית ד, ח) מספרת כיצד ביום זה היו "בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה".
כיום אנו עדים לתופעת הרווקות המאוחרת שקשורה במידה רבה בשאיפה לשלמות ולמקסימליזם, שאיפה המשתקת את יכולת ההחלטה החיובית. צעירים הפוגשים בני זוג בעלי פוטנציאל מתאים לבניית קשר זוגי טוב ובריא, נמנעים מלומר "כן" ולהתחתן, משום שהם מצפים לבן הזוג המושלם. חוסר הנכונות להסתפק בפחות ממענה על מאה אחוזים של ציפיות, גורם להמשיך בחיפושים ולדחות את הנישואין עוד ועוד. זיווגים בנוסח המחולות בכרמים אמנם אינם מתאימים לזמננו, אולם כדאי להקשיב לבנות ירושלים שהיו אומרות: "תן עיניך במשפחה", אל תיתן עיניים גדולות בכל הפרמטרים האפשריים, כי אם תחפש את כליל המעלות תישאר בלי אף אחת מהן.
אמנם תמיד כדאי לשקול כל החלטה בהגיון ובכובד ראש ולבדוק יתרונות וחסרונות, אולם חלק מהחשיבה ההגיונית הוא לדעת להתעלם לעיתים מאלמנטים משתקים. לפעמים צריך לאמץ את העיקרון לפיו הזדמנות שבאה לידך אל תחמיצנה, אף על פי שהיא לא מושלמת. לפעמים צריך לצאת לדרך גם כשההגעה ליעד נראית רחוקה, כי צעד אחד קטן יכול להוביל למסע ארוך ומופלא. צריך ללמוד משיטת משה רבנו - תפוס כפי יכולתך.