שריפת כנסיית הדגים והיין ותביעת הוותיקן להעמיד לדין את בן ציון גופשטיין באשמת הסתה לשריפת כנסיות, מעלה לדיון את השאלה האם הנצרות היא עבודה זרה, ואם כן, האם קיימת חובה הלכתית לשרוף כנסיות. הצדקתו של גופשטיין לדבריו הייתה, שהוא רק ציטט את הרמב"ם לפיו חובה לאבד עבודה זרה, ושהוא לא הסית לשריפת כנסיות.
הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, ז, א) כותב: 'מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשמיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו'. בהמשך (שם, ט, ד) כותב הרמב"ם על הנצרות שהיא עבודה זרה: 'הנוצרים עובדי עבודה זרה הן'. מדבריו עולה לכאורה שהכנסיות הן מקום עבודה זרה, שמצות עשה לאבדן.
אלא שהטיעון שלפי הרמב"ם יש היום חיוב לשרוף כנסיות, אינו נובע אלא מתפיסה של קנאות דתית ופוליטית שכורת כוח הדוגלת במשיחיות מעוותת, ומבקשת לתלות עצמה בטיעון הלכתי שאין לו כל מקום בדיון ההלכתי השקול והשפוי.
מעמדם של המיעוטים בארץ ישראל, המוסלמים והנוצרים, נדון כבר על ידי פוסקים שונים, כדוגמת הרב הרצוג, מי שהיה רבה הראשי של ישראל, ואף אחד מהם לא העלה בדעתו גישות קנאיות כאלה. הבסיס ההלכתי להכרה מכבדת במעמדה של הנצרות נובע מהפסיקה ההלכתית, וכן מהפסיקה המטה הלכתית.
בשולחן ערוך נפסק כי אמונתם של הנוצרים בשילושה (אורח חיים, סימן קנו), לא כלולה באיסור עבודה זרה המוטל על בני נוח (כאחת משבע מצוות בני נוח), כי איסור עבודה זרה אינו כולל אמונה בשיתוף. הנוצרים העובדים את הבורא יחד עם כוח אנושי, אינם עוברים בכך על איסור עבודה זרה. משכך, גם הכנסיות אינן מקום עבודה זרה. אמנם יש הפוסקים כי השיתוף הוא עבודה זרה (וזו אולי הייתה שיטתו של הרמב"ם), אך לא נפסק כמותם.
אך זה לא העיקר. שיקולים הלכתיים כוללים גם - ואולי בעיקר, במיוחד בשאלות רגישות ומרכזיות מעין אלו - את אותם עקרונות המבססים את המוסר היהודי הכולל ואת התפיסה ההלכתית המרחיבה. שיקול מרכזי בהלכה הוא שלא לגרום איבה. לדעת רבים, שיקול מוסרי זה, דוחה גם איסורים מדין תורה. אין איבה גדולה מזו, של כל העולם הנוצרי והליברלי, הנובעת מהצדקה לשריפת כנסיות.
יתר על כן, מדובר על פיקוח נפש ממש, כי מעשים כאלה, או העידוד להם, יביא לפגיעה ביהודים ובבתי כנסת בכל רחבי העולם, אולי עד כדי מלחמת דת. פיקוח נפש ודאי דוחה את המצווה לאבד כנסיות, אם היא בכלל קיימת.
שיקול מרכזי נוסף, נובע מהבסיס הפוליטי לקיומה של המדינה. המדינה קיימת ברשות החוקית שניתנה על ידי אומות העולם. אין להעלות על הדעת, שרשות זו הייתה ניתנת אם בכוונתה של המדינה לפגוע בזכויות המיעוטים. לכן כל קיומנו הפוליטי והפרגמטי כמדינה מותנה בהכרה בזכויותיהם של המיעוטים ולא בשריפת כנסיות. זה שיקול הלכתי ראשון במעלה.
הצדקה כשלהי לשריפת כנסיות היא מסוכנת, ובעיקר נוגדת את המוסר היהודי את ההלכה היהודית ואין חילול השם גדול ממנה.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.