שיר של שבת: עם המשורר ליאור שטרנברג

וְעַכְשָׁיו, מוֹרֶה יָקָר, גַּשׁ אֶל הַלּוּחַ/ כְּתֹב אֵיזוֹ מִשְׁנָה סְדוּרָה לְבֹקֶר זֶה/ עֲזֹב בְּעֶצֶם, מִישֶׁהוּ כְּבָר יִמְחַק הַכּוֹל/ אַחֲרֵי הַהַפְסָקָה. שיר של שבת עם המשורר ליאור שטרנברג. שתהיה שבת של שלום ושלווה

ליאור שטרנברג (באדיבות המצולמים)

ליאור שטרנברג הוא משורר ומתרגם ותיק, מאחוריו חמישה ספרי שירה, האחרון שבהם הוא "טקסי הערב" (הקיבוץ המאוחד). שטרנברג תרגם מספר ספרי שירה ופרוזה מאנגלית, והוא מהמשוררים המשוכללים והמעולים שכותבים בעברית בימינו, משורר שכל שורה שלו מנכיחה היכרות עם מסורת השירה, ידע לשוני ועבודה מרתקת עם המפגש בין הקונקרטי לדימוי והמטאפורה. שטרנברג מצטיין בתכונה שמאפיינת משוררים גדולים - איזון.

השיר, אצל שטרנברג, נפתח באופן איטי, ושומר על כוחו עד לסופו, שחרור החומרים בגבולות השיר נעשה באופן מדוד ומאופק, ללא צעקנות או התפרצות המכסות על העדר כוח בשורות. אותו איפוק מלמד על שליטה, שליטה בשיר, כלומר כתיבה מתוך אותו מקום שנתן זך תיאר בשורה "כשהרגש דועך, השיר הנכון מדבר". לא, אין מדובר על סירוס הרגש, על הימנעות מחשיפה ומכנות, להפך, מדובר על כבוד לחוויה הרגשית, כבוד שאינו מוכן להשתמש באותה חוויה אלא לתאר אותה כפי שהיא. אחרי ההקדמה הארוכה הזו, האם ליאור שטרנברג הוא משורר מוכר? האם ספריו נקראים כפי שהיה ראוי להם? אינני בטוח, וצר לי על כך.


כנפיים

עֲיֵפוּת גְּדוֹלָה בְּסוֹף הַיּוֹם.
הַבָּנוֹת מְוַתְּרוֹת לְאִטָּן וְשֶׁקֶט מֻתָּשׁ מִשְׂתָּרֵר.
מִתַּחַת לְשֻׁלְחָן הָאֹכֶל פֵּרוּרִים שֶׁיֵּשׁ לִגְרוֹף.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאֲרוּחָה נִקְרָשׁוֹת בְּנַחַת עַל פְּנֵי הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר.
בֵּינֵינוּ, אַתָּה הֲרֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לַשִּׁיר הַזֶּה שׁוּם מַקְפֵּצָה.
רַק לֵאוּת שֶׁחוֹרֶקֶת בְּתוֹךְ הַפְּרוֹזָה.
כָּאן לֹא יַבְזִיקוֹ זִיקוּקֵי מֵטָפוֹרָה,
לֹא יָאִירוּ נוּרוֹת הַלִּבּוּן שֶׁל הַדִּמּוּי.
רַק אוֹר הַפְלוֹרְסֶנְט בָּמִטְבָּח נוֹשֵׂא סַבְלָנִי בָּעֹל.
שְׁרִירֵי הָרַגְלַיִם פּוֹעֲמִים קְצוּבוֹת וְהַשּׁוּרָה הַבָּאָה נִכְתֶּבֶת
רַק מִכֹּחַ הַהַתְמָדָה. וָּתֵר כְּבָר.
הַשִּׁיר הַזֶּה הִתְחִיל נָמוּךְ וְלָמָּה שֶׁיַּמְרִיא דַּוְקָא עַכְשָׁו.
וּבְאֵילוּ כְּנָפַיִם.


ותק

אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שְׁנוֹת הוֹרָאָה
סוֹף סוֹף אַתָּה מַתְחִיל לְהַבְחִין בְּבִטְנַת הַדְּבָרִים,
בַּתְּפָרִים הַגַּסִּים, הַשְּׁקָרִים הַקְּטַנִּים, הַגְּדוֹלִים,
אֵלֶּה שֶׁאֵינָם מִתְאַמְּצִים אַף לְהַסְוֹות אֶת עַצְמָם.
בֹּקֶר טוֹב!
צִפֳּרִים מַבְזִיקוֹת בֵּין הַשִׂיחִים בַּחֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר.
הַדֶּשֶׁא שֶׁהוֹרִיק מָה, מַצְהִיב. נֶעֱלַם.
פְּנֵי הַתַּלְמִידִים טוֹבִים כְּתָמִיד. הַתְּזָזִית
הֲלֹא מוּפֶרֶת שֶׁל הֶחָדָשׁ בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת הָאֲפוֹרִים.
גם פְּנֵי הָפּוֹלִיטִיקָאִים מְדוּיָקוֹת כְּתָמִיד בְּתַצְלוּמֵי הַחֲדָשׁוֹת.
אַךְ מַשֶּׁהוּ מַטְרִיד נִגְלֶה כְּשֶׁמַּבָּטָם מֻפְנֶה לְרֶגַע, מְסַכֲסֵךַ
אֶת שׁוּלֵי הָרִשְׁתִּית. זוֹ לֹא הַתְּמוּנָה הַנְּכוֹנָה.
זוֹ הַתְּמוּנָה הַנְּכוֹנָה. בֹּקֶר
טוֹב!
וְעַכְשָׁיו, מוֹרֶה יָקָר, גַּשׁ אֶל הַלּוּחַ.
כְּתֹב אֵיזוֹ מִשְׁנָה סְדוּרָה לְבֹקֶר זֶה.
עֲזֹב בְּעֶצֶם, מִישֶׁהוּ כְּבָר יִמְחַק הַכּוֹל
אַחֲרֵי הַהַפְסָקָה.


הוראות לשעת חירום

כְּתֹב כְּאִלּוּ זֶה הַסֵּפֶר הָרִאשׁוֹן. לֹא,
כְּתֹב כְּאִלּוּ אַתָּה בֵּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שֵׁנִית, עַל מַפִּית, בְּלַהַט
הַלַּיְלָה, חֲזְךָ מִתְפּוֹצֵץ. לֹא, כְּתֹב כְּאִלּוּ כֶּלֶב
הַחֹשֶׁךְ עֲדַיִן נוֹשֵׁף בְּעֲקֶבֵיךָ, בְּעִיר הֻלַּדְתְּךָ, בְּמַעֲלֵה
הָרְחוֹב הַמֻּכָּר. כְּתֹב כְּאִלּוּ זוֹהִי נְשִׁימָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה.

כְּתֹב כְּאִלּוּ טִילִים מַחֲרִיבִים אֶת בָּתֵּי
רְחוֹבְךָ. לֹא, כְּתֹב כְּאִלּוּ הֵעִירָה אוֹתְךָ מִלְחָמָה מִסְדִינֵיךָ
וְיָדֶיהָ אָבָק מְדַמֵּם. כְּתֹב כְּאִלּוּ עוֹלִים עָלֶיךָ בְּבֵיתְךָ, בִּרְחוֹבְךָ,
בֵּין עֵצִים שֶׁהִכַּרְתָּ, אֶל דַּלְתְּךָ. לֹא,
כְּתֹב כְּאִלּוּ לֵיל הַמִּרְפֶּסֶת מַטְרִיף אֶת פָּנָיו, כְּאִלּוּ הַגֶּבֶר
הָרָץ בָּרְחוֹב, בְּחֶשְׁכַּת הַמְּכוֹנִיּוֹת הַחוֹנוֹת, אוֹחֵז
כְּלִי מָוֶת בְּיָדָיו. כְּתֹב כְּאִלּוּ זוֹהִי נְשִׁימָתְךָ
הָאַחֲרוֹנָה.

כְּתֹב כְּאִלּוּ כְּבָר יָרוּ בְּךָ, אוֹ לְפָחוֹת
הִשְׁלִיכוּ עַל רֹאשְׁךָ בֵּיצָה, בָּלָטָה, אוֹ הִכּוּ בּוֹ בְּאַלָּה שֶׁאוּלְתֵּרָה
מֵאֵיזֶה קֶרֶשׁ שֶׁנִּלְקַח מֵאֲחוֹרֵי בִּנְיָן. כָּתוּב כְּאִלּוּ אֵין קוֹלְךָ הוֹלֵךְ לַעֲזָאזֵל.
לֹא, כְּתֹב כְּאִלּוּ יֵשׁ לְאָן לִזְרֹק אֶת הַמִּלִּים הָאֵלֶּה, בְּאֵר
שֶׁתְבוּנָתָה תִּקְלֹט אוֹתָן. כְּתֹב
כְּאִלּוּ יֵשׁ עוֹד טָעַם וְהָאֲדָמָה לֹא מִתְפָּרֶקֶת, כְּאִלּוּ
הַהִיסְטוֹרְיָה לֹא דּוֹרֶסֶת פֹּה בְּנַעַלֵי בֵּטוֹן, כְּאִלּוּ הַשָּׁמַיִם
הַכְּחֻלִים הָאֵלֶּה מַעֲמִידִים פְּנֵי הִגָּיוֹן, חַלּוֹן פָּעוּר
אֶל מִין צְלִילוֹת שֶׁהִיא. הַבֶּט
בִּשְׁתֵּי בְּנוֹתֶיךָ, אִשְׁתְּךָ, כֻּלְּכֶם הֲרֵי דְּבוּקִים פֹּה, בַּשָּׁרָב, אֶגֶד
שֶׁל חַיִּים בְּלִי תַּקָּנָה. נוֹ כְּתֹב כְּבָר, כְּתֹב
כְּאִלּוּ זוֹהִי נְשִׁימָתְךָ הָאַחֲרוֹנָה.


Haus Aigner

הַיָּרֵחַ בּוֹקֵעַ מִתּוֹךְ הֶהָרִים הָמִיסְטִיים.
מַשֶּׁהוּ מְדַבֵּר בְּשֶׁקֶט. קוֹל נַחַל חוֹתֵר
בַּסְּבַךְ הַשָּׁחֹר שֶׁמֵּעֵבֶר לַבַּיִת. הֶהָרִים רוֹכְנִים
אֶל הָעֵמֶק. אוֹתָהּ שְׁתִיקָה עַתִּיקָה, עֲמֻקָּה שֶׁל הַגְּדוֹלִים. עֲנָנִים
שְׁמוּטִים עַל חוּדֵיהֶם, נִקְרָעִים לְאַט. גֶּשֶׁם שֶׁל אַחַר הַצָּהֳרַיִם
הוֹפֵךְ עֶרֶב מַבְרִיק, קֶשֶׁת רְקוּעָה בְּמַסְמְרוֹת אוֹר.

בְּקוֹמַת הַכְּנִיסָה, בַּחֲדָרֵיהֶם, בְּנֵי הַזּוּג אַיְיגְנֵר, לֹא שׁוֹמְעִים אוּלַי כְּלָל
אֶת הַלְּחִישָׁה הַקַּדְמוֹנִית הָזוֹ, כְּמוֹ עוּבָּר שֶׁרַעַם לִבָּהּ
שֶׁל אִמּוֹ, מַרְגִּיעַ אוֹתוֹ לִשְׁנַת הַדָּגִים.
וּבַחֶדֶר הַסָּמוּךְ שְׁתֵי הַבָּנוֹת
נִרְדָּמוֹת אֲחֻזּוֹת יָדַיִם, שְׂעֲרָן הֶחָפוּף מַעֲלֶה אֵד שַׁמְפּוּ,
וְאַתְּ, נִים לֹא נִים, לְרָחְבָּהּ שֶׁל הַמִּטָּה הַגְּדוֹלָה, מְקֻפֶּלֶת, קְפוּצָת אֵיבָרִים,
נוֹטֶרֶת שְׁנָתָן.

(עַל גְּבוּל הַיַּעַר, בֶּחָצֵר שְּׁכֵנָה, עֹפֶר אֶחָד מְהַסֵּס פִּתְאֹם אֶת
גּוּפוֹ הַנִּפְלָא אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה)


לוֹפר, אוסטריה, אוגוסט 2014