זה מה שקורה למי שמתנתק מעמו, מסביבתו, מתפקידו. זה מה שקורה למי שחושב רק על ציבור צר ומסוגר, במקום על טובת הכלל. זה מה שקורה למי שמסתכל על ספרים במקום על אנשים. זה מה שקורה לרבנות הראשית גם בתחום הגיור: היא הולכת ומאבדת את מעמדה. כבודה נשמט ממנה.
שנים רבות אני מלווה נשים המבקשות להתגייר. לא מדובר בטרמפיסטיות, לא מדובר במי שרוצות את סל הקליטה, לא מדובר במי שמעוניינות בבעל יהודי טוב. מדובר בנשים שהוריהן או סביהן נותקו בכוח הזרוע מהעם היהודי: תחילה בידי הרוצחים הנאצים ולאחר מכן בידי הדיקטטורים הקומוניסטיים. יש להן שורשים יהודיים ברורים, אבל בברית המועצות של המאה ה-20 הן נעקרו מאותן שורשים.
כעת הן (והם) כאן, בקרבנו. כעת הם (והן) משרתים בצה"ל, לעיתים נפצעים, לעיתים הופכים לנכים, לעיתים נהרגים. כעת הם והן לומדים ועובדים ומתפרנסים ותורמים למדינה. כל רצונם הוא לחזור ולהיות חלק מהעם אליו השתייכו משפחותיהם רק לפני דור או שניים.
את הממסד הבירוקרטי הרבני, שנפל לידיים חרדיות, הם לא מעניינים. הרי החרדים ממילא לא מתחתנים עם גרים וגרות, אז מה זה משנה להם? הרי החרדים ממילא לא הולכים לצבא, אז מה אכפת להם מיהדותו של מי שנופל בקרב? הרי החרדים ממילא קודם כל אומרים "לא", אז למה שהפעם יגידו "כן"?
חשוב להדגיש: גם אני תומכת בגיור כהלכה. בכלל, גיור הוא מושג הלכתי ואי-אפשר לעשות אותו נגד ההלכה בדיוק כמו שאי אפשר לפתוח חשבון בנק בצורה שאינה תואמת את החוק. אלא שההלכה, וזו אחת ממעלותיה, היא מרובת פנים ודעות, ולאורך אלפי שנים ידעו גדוליה להתאים את הכללים למציאות.
יש פתרונות הלכתיים אורתודוכסיים לגיור מקל יותר של אותם צאצאי-יהודים. של "זרע ישראל". תשאלו את הרב חיים אמסלם, המשלם מחיר אישי כבד על כך ש"העז" לומר את הדברים בגלוי. תשאלו עכשיו את הרב דוד סתיו, ראש ארגון צהר, מהמובילים את היוזמה להקמת בתי דין פרטיים לגיור. תשאלו שורה ארוכה של רבנים ושל נשות הלכה חשובים אחרים (לא בטוח שכולם יענו בפומבי, בשל החשש לפגיעה, אבל זה נושא אחר, ואולי זה הנושא). יש פתרונות ממלכתיים, אבל תראו מה נעשה לחוק הגיור תמורת שילומים לחברי הקואליציה.
יוזמתם של רבנים בכירים בציונות הדתית להקמת בתי הדין הללו, היא מעשה מבורך מאין כמותו. הם אומרים: עד כאן. אי-אפשר להמשיך להתאכזר לרבבות ישראלים, ולעשות זאת תחת המעטה של ממלכתיות מונופוליסטית. יורשיו של הראי"ה קוק, שהשבוע (ג' באלול) ימלאו 80 שנה לפטירתו, לא יכולים להמשיך ולסרס את המורשת שיצר עם הקמת הרבנות הראשית: קירוב לבבות בלא לוותר על ההלכה.
זוהי בתמצית האחריות על הדורות הבאים. הם מסתכלים הרבה מעבר לאופק. הם מונעים יצירת שני עמים בתוך העם היהודי היושב בציון. הם מפרקים את המוקשים המשפילים והמתישים העומדים בפני אלו המבקשים לחזור לעמם. כל מי שעתיד העם היהודי והחברה הישראלית יקר לו, חייב להתייצב לימינם כי המאבק רק מתחיל. אמנם באיחור אבל סוף סוף מתחיל. כי הפקידים ברבנות הראשית לא יוותרו בנקל על סמכויות ותקציביהם. כי הרבנים החרדים שמאיישים את הרבנות (בה אין הם מכירים!) לא יוותרו בנקל על עמדות הכוח וההשפעה. זה יהיה מאבק ציבורי, חברתי, משפטי, דתי ופוליטי שהמתינות ומאור הפנים חייבים לנצח בו.
לפרסום מאמרים בוואלה דעות לחצו כאן
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד.