שיר של שבת: עם המשוררת גילית חומסקי

חַפְּשִׂי אֶחָד/ שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין מִפְלָצוֹת בַּחֹשֶׁךְ/ וּבֶאֱמוּנָתוֹ זוֹ/ מַדְלִיק אֶת הָאוֹר. שיר של שבת עם המשוררת גילית חומסקי. שתהיה שבת של שלום ושלווה

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore
גילית חומסקי ()
גילית חומסקי

מאחורי גילית חומסקי כבר שלושה ספרי שירה ושלושה ספרי פרוזה. ספר השירה האחרון שלה הוא "ניקולאס יוז חוקר בקוטב הצפוני" (הוצאת עכשיו) ובפרוזה – "גחליליות" (הוצאת ידיעות אחרונות).

בשיריה החדשים שמובאים במדור השבוע, ניתן לזהות כמו בשירים קודמים של חומסקי את המפגש בין היד הכותבת פרוזה לזו הכותבת שירה. השירים מרבים להעמיד סיטואציות אנושיות ויש בהם, פעמים רבות, מונולוגים פנימיים או כאלה המבקשים לתאר אדם בעולם, וכאלה הנמסרים לעבר דמות בשיר. היסוד הפרוזאי לא פוגם בשירה מכיוון שחומסקי מצוידת באותה תכונה, אותו קול ההופך את הפרוזאי לשירי: היא מצוידת בחמלה.

ההתבוננות של חומסקי אינה נעצרת בעבודות, בפרטים אלא חותרת מתוכם, או דרכם לעבר איזו התרוממות, לעבר תובנה שתשנה את מצבה של הדמות בשיר, לעבר תפילה או התרחשות מטפיזית במסגרת השיר, היא מבקשת את אותו מעבר מהדיווח היבש למעורבות הרגשית. כך מצליחה חומסקי לגרום לשירים להיפתח, להפוך לא רק פיסות חיים, אלא גם להיחלצות מהכרוניקה של הקיום לעבר השירה המצויה בעומקם של אותם רגעי חיים


שָׂרָה

אַחֲרֵי שֶׁפָּגַשְׁתִּי אֶת שָׂרָה
הִתְחַלְתִּי לְסַדֵּר אֶת הַשֵּׂעָר מֵאֲחוֹרֵי הָאָזְנַיִם, כְּמוֹ שָׂרָה
וּבִקַּשְׁתִּי קָפֶה עִם תּוֹסֶפֶת קֶצֶף כְּמוֹ שָׂרָה
וְהָיִיתִי שָׂרָה מְאֹד.

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאוּלַי בְּעֶצֶם
אֲחַפֵּשׂ לִי עֲבוֹדָה חֲדָשָׁה כְּמוֹ שֵׁל שָׂרָה
אַגִּיעַ בְּכָל בֹּקֶר עִם תִּיק קָטָן מֻזְהָב
וְאֶהְיֶה עֵרָנִית וִיעִילָה
וְיָפָה מְאֹד.
כַּמָּה זְמַן בִּזְבַּזְתִּי
וּמֵעַכְשָׁו, בֶּאֱמֶת.

לוֹקֵחַ כַּמָּה יָמִים
לַשֵּׂעָר לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ
אֲנִי מִתְעַצֶּלֶת לְדַקְלֵם לַמֶּלְצַר
תּוֹסֶפֶת קֶצֶף
וְשָׂרָה נְמֵסָּה לִי בַּקָּפֵה
וְכָל הַדְּבָרִים הוֹלְכִים אֶל דְּבָרָם.


הוֹדָיָה

עַל תְּפִלַּתָּנָא דְּלָא נִתְקַבְּלָא
עַל אֲבָנִים שֶׁלֹּא נִשְׁחֲקוּ מַיִם
עַל שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם
שֶׁנֶּהֶלְמוּ וְלֹא נִקְרְעוּ
וְעַל הַצִּפֳּרִים

שֶׁבְּכָל שָׁנָה מֵחָדָשׁ
לֹא שׁוֹמְעוֹת אֶל קְרִיאַת תַּחֲנוּן
וְהוֹדְפוֹת אֶת הַגּוֹזָלִים
אֶל פִּי הַתְּהוֹם.


בְּרֶגַע בָּהִיר
אָמַרְתִּי לָהּ
מָה אַתְּ צְרִיכָה אֶחָד שֶׁמֵּבִין.

חַפְּשִׂי אֶחָד
שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין מִפְלָצוֹת בַּחֹשֶׁךְ
וּבֶאֱמוּנָתוֹ זוֹ
מַדְלִיק אֶת הָאוֹר

אוֹ לְפָחוֹת אֶחָד
כְּמוֹ אֲנָשִׁים
שֶׁרוֹאִים אִשָּׁה מוּל מַרְאָה
מְבֹעֶתֶת מִצּוּרָתָהּ הַמְּשֻׁנָּה
וַחֲכָמִים דַיָּם
כְּדֵי לְהַכְחִישׁ


קָם בַּבֹּקֶר, לָבַשׁ בְּגָדִים רְגִילִים
אָכַל לֶחֶם בְּטַעַם לֶחֶם
עִם גְּבִינָה בְּטַעַם גְּבִינָה
וְיָצָא אֶל הַמָּקוֹם הַקָּבוּעַ

בַּדֶּרֶךְ עָצַר
הִתְיַשֵּׁב עַל סַפְסָל יָרֹק

הֶאֱכִיל צִפֳּרִים אֲדִישׁוֹת כְּאִלּוּ
כְּלוּם לֹא קָרָה
כְּלוּם לֹא נִקְרַע

גַּם הָעִקֵּשׁ בַּמֵּתִים
לִפְעָמִים שׁוֹכֵחַ