שיר של שבת: עם המשורר גיורא פישר

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב וּלְהַעֲנִיק/ שִׁיר לְכָל רֶגַע/ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים קוֹדְמִים הָיוּ/ מֻנָּחִים עַל כְּתֵפָיו/ וַאֲנַחְנוּ חָלַפְנוּ אוֹ דָּרַכְנוּ עָלָיו/ מִבְּלִי מֵשִׂים. שיר של שבת עם המשורר גיורא פישר

גיורא פישר משורר ישראלי (מערכת וואלה! NEWS)
גיורא פישר

גיורא פישר פרסם עד היום צמד ספרים: " אחרי זה" (הוצאת עם-עובד) ו"צירי חיים" (הוצאת קשב). השירה של פישר בנויה על פיתול אחד. כלומר, כול שיר מציב טענה או מסקנה הנובעת מתוך רגע בודד בחיים. התובנות הללו מבקשות להיות בהירות, פשוטות, ללא סיבוך לשוני ותחבירי. המנגנון הזה מאפשר לפישר לצייר מסקנות שחוזרות על עצמן ביחס לאבדן, לסיפוק, להכרת העצמי וליכולת להפריד בין עיקר ותפל.

אבל, המנגנון הזה, שלעתים הופך שחוק, מגיע לטעמי לשיאו דווקא כאשר פישר מבקש לתאר רגע, בדרך כלל כזה הקשור למפגש עם הטבע ובתוכו מפגש עם האושר, או לפחות תחושה רגעית של שלווה. שם, דווקא כשאין מסקנה, או כאשר המסקנה ברורה מאליה מצליח פישר לתאר את המציאות בצבעים חמים, ובעצם, באותם שירים שאינם דווקא שירי המסקנה המובהקים שלו הוא מצליח לממש את המסקנה בתוך הרגע המתואר בשיר ולא בסיכום היוצא מסיומו של השיר.


על עניין אחר

בַּבֹּקֶר
לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר, אֲנִי מִתְמַתֵּחַ.
תָּמִיד נִתְפָּס לִי שְׁרִיר בָּרֶגֶל
כְּאֵבֵי תֹּפֶת.
לִמְּדוּנִי, שֶׁעָלַי לִדְרֹךְ מִיָּד עִם הָרֶגֶל עַל הָרִצְפָּה הַקָּרָה
וּלְהַתְחִיל לָלֶכֶת.
כָּךְ גַּם יָעַץ לִי פַּעַם פְּסִיכוֹלוֹג, כְּשֶׁדִּבַּרְנוּ
עַל עִנְיָן אַחֵר.


מה נשמע?

מַה נִּשְׁמָע? הַכֹּל בְּסֵדֶר?
שָׁאֲלָה בְּחִיּוּךְ רָחָב כְּשֶׁחָלְפָה עַל פָּנַי.
כֵּן, הֶחֱזַרְתִּי חִיּוּךְ וְהוֹסַפְתִּי:
בֶּאֱמֶת, שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר
חוּץ מִדָּבָר אֶחָד שֶׁלֹא בְּסֵדֶר
וּבִגְלָלוֹ שׁוּם דָּבָר אַחֵר לֹא בְּסֵדֶר
אֲבָל הִיא לֹא שָׁמְעָה
אֶת מַה שֶּׁמִּלְמַלְתִּי לְעַצְמִי.


בארץ ארץ רחוקה

זֶה קָרָה כְּשֶׁהָלַכְנוּ בַּעֲרוּץ הַנַּחַל:
הֶהָרִים נָטְפוּ סְבִיבֵנוּ מַיִם
וּפְרָחִים הֶחֱוּוּ לָנוּ קִדָּה מֵחַגְוֵי הַסֶּלַע.
מוּלֵנוּ בָּא אִישׁ שֶׁאָחַז בְּיַד יַלְדוֹ
וְכֻלָּנוּ חִיַּכְנוּ חִיּוּךְ כָּזֶה
שֶׁנִּתָּן לְהַסְבִּירוֹ רַק אִם נֹאמַר
שֶׁשָּׁכַחְנוּ בְּאוֹתוֹ רֶגַע
שֶׁאֲנַחְנוּ בְּנֵי תְּמוּתָה.


שיר לרגע

לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לִכְתֹּב וּלְהַעֲנִיק
שִׁיר לְכָל רֶגַע.
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָעִים קוֹדְמִים הָיוּ
מֻנָּחִים עַל כְּתֵפָיו
וַאֲנַחְנוּ חָלַפְנוּ אוֹ דָּרַכְנוּ עָלָיו
מִבְּלִי מֵשִׂים.

וְהָיָה בּוֹ סִכּוּי.