שיר של שבת: עם המשוררת דנה מרקוביץ

לָמָּה לִי לִהְיוֹת יְכוֹלָה, לָמָּה לִי לִהְיוֹת אַלִּיפוּת/ לָמָּה לִי תּוֹתָח, לָמָּה לִי בּוּלְדוֹזֶר, לָמָּה לִי נָמֵר/ כְּשֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת אָדָם. שיר של שבת עם המשוררת דנה מרקוביץ. שתהיה שבת של שלום ושלווה

דנה מרקוביץ משוררת ישראלית (באדיבות המצולמים)
דנה מרקוביץ

דנה מרקוביץ' הוציאה לאחרונה את ספר הביכורים שלה "חיי הטבסקו" בהוצאת "אבן חושן". השירה של מרקוביץ' מלאה בתכונה החסרה ביותר בשירה העברית מאז ומתמיד - הומור. הצורך התמידי של השירה העברית להגיב למציאות חיצונית המצויה כול העת במאבקים קשים, גורליים, לא איפשר להומור להתנחל באופן ממשי באותה שירה. אבידן היה המשחרר הגדול של ההומור אל השירה העברית, אבל ההומור של אבידן היה מר, נרקיסיסטי, אירוני.

אצל מרקוביץ', לעומת זאת, ההומור משמש דווקא כגורם מאחה, המאפשר לקושי לדור יחד עם איזה פיקחון ואינטימיות. ההומור מאפשר לשירים שלה להיות חדים, נקיים מעודפות מילולית, מפעלולים לשוניים ורטוריים, מרקוביץ' יודעת, בחכמה, שאין צורך להכביד ולטשטש את הכוח הצלול של אותו הומור במופעי אגו (כמו אצל אבידן פעמים רבות). השירים שלה, דווקא לכן, מאירים בבהירות את קווי המתאר של הספר, משרטטים את אותו קול נשי-ישראלי שמצליח להגיד כמה דברים מרעננים על המציאות של הצעיר הישראלי.


נגמרה לי המכולת

נִגְמְרָה לִי הַמַּכֹּלֶת.
נִגְמְרָה לִי הַגְּרוּזִינִית בְּלוֹנְד פְּלָטִין,
הָאוֹר הַמּוּעָט, הַלֶּחֶם הַשָּׁחוֹר וְקֻפַּת הַצְּדָקָה.
נִגְמַר לִי הַכֶּסֶף הַקָּטָן, וְהָאֵיךְ בַּלִּמּוּדִים
מְתוּקָה, קְחִי לָךְ עוֹד שַׂקִּית.

וְעַכְשָׁו רַק כַּרְטִיס מוֹעֲדוֹן,
מַדָּפִים רֵיקִים בְּלֶחֶם מָלֵא.
וַאֲנִי, הַקֻּפָּה, רוֹשֶׁמֶת:
שִׁבְעִים אָחוּז אֲנָחָה.


שיר חולשה

הַכֹּל לֹא בָּרֹאשׁ:
אַתְּ לֹא יְכוֹלָה, אַתְּ לֹא אַלּוּפָה, אַתְּ לֹא תּוֹתָחִית,
אַתְּ לֹא בּוּלְדוֹזֶר, אַתְּ לֹא נָמֵר.

וּבִכְלָל
לָמָּה לִי לִהְיוֹת יְכוֹלָה, לָמָּה לִי לִהְיוֹת אַלִּיפוּת,
לָמָּה לִי תּוֹתָח, לָמָּה לִי בּוּלְדוֹזֶר, לָמָּה לִי נָמֵר
כְּשֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת אָדָם.


חפשו אותי בסיבוב

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ נַדְנֵדָה,
אָמַר לִי הַבַּסְטְיוֹנֶר שֶׁבִּי:
פַּעַם אַתָּה לְמַעְלָה וּפַעַם אַתָּה לְמַטָּה.

וַאֲנִי תָּמִיד הֶעֱדַפְתִּי קָרוּסֶלָה
לְהִסְתַּחְרֵר אֶת הַמֶּרְחָב, הַשַּׁעֲשׁוּעַ
עַד שֶׁאִי אֶפְשָׁר עוֹד.


פיל

​"יֵשׁ פִּילִים שֶׁאִישׁ אֵינוֹ סוֹפֵר. פִּילִים שֶׁעוֹרָם
​דַּק מִן הַדַּק וַעֲצַבֵּיהֶם חֲשׂוּפִים"
לאה פילובסקי, מתוך "אשת הבוקר המאוחר"


לֹא קַל לִהְיוֹת חַרְסִינָה עִם חֵדֶק
בְּעוֹלָם שֶׁל פִּילִים מֻבְהָקִים
וְעוֹד חֵדֶק מְזַמֵּר אֱמֶת
אוֹתָהּ הוּא שׁוֹמֵעַ בְּמֵיטַב אָזְנָיו,
בֵּין סָוָאנַת הַנֶּפֶשׁ
רְחָשִׁים רְחָשִׁים שֶׁל חַיִּים.
וְעוֹד לֹא דִּבַּרְנוּ עַל הַשֶּׁנְהָב.